ראש השב"כ והרמטכ"ל: שני גנרלים שהם לא יותר מטירונים?

גנרל ישראלי, בין אם הוא במדים דוגמת הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר ובין אם הוא לובש בגדי אזרח, כמו ראש השב"כ רונן בר, נחשב לרוב למי שראה כבר הכל – לחם, פיקד על מבצעים, איבד חברים ופקודים, ידע גם כישלונות – ובינינו, אפילו ברמת הכישורים הפוליטיים, סביר להניח שיש לו כמה מעלות.

מה למשל? חיזוק מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות, האדרת הישגיו מול הצנעה של כמה כתמים שקיימים בעברו של כל אחד מאתנו, שהרי כל מי שעושה גם טועה ועוד.

אלא שגם כאשר לובש מדים בכיר (לצורך העניין נתייחס גם לבר מהשב"כ ככזה) מצויד בכל הכישרון שהביא אותו להיכן שהביא, מתברר כי בפוליטיקה הישראלית, מרושעת יותר מכל שדה קרב, צריך סט כישורים שגם גנרל, טוב ככל שיהיה, פשוט עוד לא רכש.

תכף נגיע לשלושת הטירונים שלנו, אולי גם לרביעי – ששמו עדיין לא ידוע, אבל קודם כל מבט אל "לשעברים" שהיו. נניח לרגע לרבין, שרון, ברק ואחרים, שהיו מגנרלים לפוליטיקאים בכירים (לא תמיד מוצלחים) ונביט בכמה שמילאו את השורות (ואולי עדיין ממלאים) עד לאחרונה.

בני גנץ, גבי אשכנזי, יואב גלנט וגדי איזנקוט. המשותף לכולם הוא העובדה שאיש מהם עדיין לא כבש את היעד – הציווי הצבאי האלמנטרי כל כך, ובינינו: ספק אם יכבוש.

הסיבה לכך שגנרלים ותיקים כן הצליחו במשימה לעומת החדשים שמתנפצים על חופיה, היא תולדה של הקשחת התנאים בחיים הפוליטיים: שום אלוף בצה"ל או אף רמטכ"ל, לא צריך להגן על פרטיותה של משפחתו, מפני נבירה בכל מעשיה – מהפרעה בכיתה בבית הספר ועד לגיליון הרפואי האישי. למשל.