ראיון עם ורד וספי צברי, אמו של ארנון וספי בנבניסטי

ההמחשה הטובה ביותר ל"כל הזמן" היא "המקום של ארנון" בראש פינה – גלריה-קפה, מרכז תרבות ואתר זיכרון, מקופלים במקום אחד. "זה מקום של הנצחה, ומקום של מפגש. עושים כאן סדנאות אמנות, טאי צ'י, לימוד – דברים שמחברים ומגדילים את הנפש. אנשים באים, ואני חוזרת שוב ושוב על הסיפור, והם מזילים דמעות. לפעמים, כשאני גומרת את העבודה ב'מקום של ארנון', אני הולכת לבית עלמין, יושבת איתו שם, משמיעה לו שירים וחוזרת הביתה".

מתוך כל הכאב, היא מזועזעת מהקיטוב בחברה הישראלית. "צריך דרך ארץ, כבוד, כבוד אחד לשני. להבין שלכל אחד גם יש פה מקום, אם אולי הוא לא עושה את זה, אבל הוא עושה הרבה דברים אחרים. לא להחרים ולהשפיל ולהשמיץ. זה זבל. זה מקום שאין לו, אין לו תקומה, זה מקום שלא לא בונה. וזה מקום שלי בתור משפחה שכולה, בתור אמא שכולה, זה הכי הורס אותי בעולם", היא אומרת. "צריכים להיות חילוקי דעות, צריך צריך להילחם על דברים, אבל לא בדרכים של השפלות, קללות, השמצות, החרמות".

"החיילים שעכשיו נמצאים, הם ארנון, הם אבא שלי, הם אח שלי. צריך לכבד אותם בחיים, לא רק אחרי החיים. אחרי החיים, החיילים מקבלים המון כבוד. צריך לכבד את החיים בחיים, להגדיל אותם, לתת להם יותר מכולם".

ואכן, מתחילת המלחמה היא מוצאת כל דרך אפשרית לסייע לחיילים, ואחרי נפילת הבן היוזמות התמקדו במה שהיא מכנה "חמ"ל ארנון". "אנחנו דואגים לחיילים גם לאוכל וגם למוזיקה, מנסים להרים את רוחם". בימים אלה היא מטפחת ומפתחת את "גן השלושה" ביסוד המעלה, המנציח את אביה, אחיה ובנה.

את אישה מאמינה. את לא שואלת "כמה אפשר"? לא מנסה לפענח למה השכול היכה דווקא בכם שוב ושוב ושוב?

"אני רואה את אבא שלי, אח שלי והבן שלי כאנשים שהאמינו לא בבורא עולם, אלא בעם ישראל. הם היו מוכנים לעשות הכול בשביל העם. הניקיון הזה, התמימות הזו, האמונה הזו – ראויים לשבח. לדעתי, הם מה שמשאיר אותנו בחיים. בלי אנשים כאלה, העם הזה היה נכחד. כאישה מאמינה אני יודעת שאנחנו פה לזמן מוגבל, קצר. אחד מ-13 עיקרי האמונה הוא תחיית המתים, האמונה שזה לא הסוף. הרוח של ארנון חיה בי בעוצמות אדירות, אין לי מספיק כלים לחיות אותה. בלי אמונה, הקרקע נפתחת מתחת לרגליים. אז כן, ברור שאמונה עוזרת לי לקבל את הניסיון הבלתי נסבל הזה".