היא נוסעת בעולם ומדברת על המזרח התיכון ועל הפוליטיקה האמריקאית, מייצרת תוכן ברשת X לכ־200 אלף עוקביה (בין השאר בתוכנית חדשות פופולרית מאוד שהיא מגישה) ולכ־60 אלף מנוייה ביוטיוב. היא מראיינת וכותבת, מביעה את דעותיה בביטחון ובנחרצות, והיא “קודם כל אמא של אלייזה”, ארין מולן מדגישה בחיוך. והיא גם מרגישה שהיא חזקה הרבה יותר כיום, אחרי ש”איבדתי הכל, איבדתי משרה נחשקת”. למרות זאת, כשהיא נשאלת אם תפקיד מגישת החדשות, שממנו פוטרה בשל דעותיה הפרו־ישראליות, היה חלום חייה, מולן בת ה־41 פורצת בבכי.

“כן, זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה”, היא מודה, ומתנצלת על הרגשנות. “אני זוכרת את עצמי, כשגרנו באינדונזיה. אני ואחיי היינו מצלמים סרטוני וידיאו שדימו תוכניות חדשות, שבהם אני הייתי המגישה, אחותי הייתה מדברת על ספורט ואחי היה איש מזג האוויר. את הסרטונים האלה היינו שולחים לסבתא ולסבא באוסטרליה. הייתי אובססיבית לעניין הזה, ואת הג’וב הראשון שלי בטלוויזיה קיבלתי כשהייתי בת 21. עבדתי קשה במשך 20 שנה כדי להגיע לכיסא מגישת החדשות ב'סקיי ניוז' אוסטרליה, בעולם גברי קשוח, באווירה מאתגרת".

"הייתי האישה הראשונה בהרבה תפקידים והתמודדתי עם גברים איומים. בשנים האלה סיקרתי ספורט. והצלחתי, הגעתי למקום שאליו ייחלתי. ואז קרה 7 באוקטובר 2023, ובתוך זמן קצר איבדתי ארבעה תפקידים בכירים שמילאתי, והרגשתי שאיבדתי הכל. אבל הייתי עושה את זה שוב, אין ספק. איבדתי מה שאיבדתי כי גיניתי טרור, כי הבעתי תמיכה במדינה שיצאה למלחמה הכרחית, למלחמה להגנה על אזרחיה, ואין בי שמץ חרטה על זה. העובדה שעמדתי על שלי זיכתה אותי בחופש, בתחושת ערך, בהבנה שאני נאבקת מאבק ערכי למען האמת, למען החופש, למען השלום”.

"לא היה לי ספק לרגע"

מולן זוכרת היטב את הרגע שבו מכשיר הטלפון שלה הוצף בהתרעות על פלישת מחבלי חמאס לישראל. “התעוררתי באמצע הלילה, לקחתי את הטלפון ליד ונחרדתי מהדברים שראיתי”, היא משחזרת. “מה שהיה הכי קשה בתמונות מהטבח היה השמחה שזיהיתי על פניהם של המחבלים. אבי, שהיה גנרל ואחר כך סנאטור בפרלמנט האוסטרלי, ובעל ברית גדול מאוד של ישראל, מת עשרה חודשים לפני הטבח".

"זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהוא מת שאחזתי בטלפון ורציתי להתקשר אליו, ממש התחלתי לחייג אליו. אבי נלחם נגד אל־קעידה ודאע”ש, ידעתי מה זה רשע. אבל משהו בשמחה של המחבלים הימם אותי. זה היה שונה מכל דבר מרושע אחר שראיתי בחיי. ידעתי שאנשים יכולים להיות רעים ואכזריים, הבנתי שאנשים עלולים לפעול באכזריות, אבל לא האמנתי שהם יכולים ליהנות מזה”.

ההלם שחוותה בביתה שבסידני בלילה ההוא התבטא מיד בהבעת תמיכה בישראל. הבסיס, אומרת מולן, היה שם קודם. גם כשסיקרה ספורט התעניינה ביחסים בינלאומיים ובפוליטיקה עולמית, ושמעה מאביה הרבה על המצב במזרח התיכון ועל ישראל. “עד 7 באוקטובר לא היו לי חברים יהודים או ישראלים, אבל כשראיתי מה שראיתי באותו לילה, ובהיותי אדם הגון, עם היגיון בריא, לא הרגשתי שיש בכלל צורך לשקול את הדברים. לא הייתי צריכה הקשר. לא צריך להכיר את ההיסטוריה כדי לקבוע שמה שקרה באותו יום היה אכזרי ורע ברמה אחרת לגמרי".

"אבי חקר את הלחימה הישראלית וחזר עם מסקנה ברורה: ישראל עושה הכל כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, כשהיא נלחמת נגד אויביה. ואז באו מחבלי חמאס ושחטו ילדים ונשים. לכן, לא היה לי ספק לרגע כשגיניתי את המחבלים בתוכנית החדשות שלי, והבעתי תמיכה בקורבנות התמימים שלהם. הנחתי שזו דעה מיינסטרימית ונורמלית, בוודאי הגיונית. לא העליתי בדעתי שהתמיכה שלי בישראלים והגינוי לחמאס יכולים להיות שנויים במחלוקת. שאולי זו דעת מיעוט. וזה התפוצץ, וזה הדהים אותי”.

עתיד ללא חמאס

מולן המשיכה במשך כמה חודשים להביע את תמיכתה בישראל, עד שפוטרה, ובינתיים החלה לקבל איומים על חייה ועל חיי בתה. זה דרבן אותה, לדבריה, להמשיך לגנות את הטרור ולתמוך בישראל, אף שחשה שהיא נעשית בעצמה קורבן לטרור של הפחדה. “זה היה מלחיץ”, היא מספרת. “בשלב מסוים נאלצתי להעביר את בתי לתקופה לבית אביה, כי האיומים היו רציניים וקונקרטיים. קיבלתי ליווי משטרתי, הנחו אותי לבדוק את הרכב בכל פעם לפני שאני נכנסת אליו".

"למעשה, מאז 7 באוקטובר לא הרגשתי רגועה ממש. אני תמיד קצת דרוכה, קצת חרדה. אבל זו בחירה שבחרתי, ואני ממשיכה לבחור, בראש ובראשונה למען בתי. באיזה עולם היא תחיה אם אנשים כמוני לא יתייצבו נגד הרוע? זה קשה, כמובן, וזה גורם לחיים להיות מורכבים יותר, אבל אני מקווה שבהמשך המאבק הזה יהפוך את העולם למקום בטוח יותר עבורה ועבור כל הילדים האחרים”.

דעתך לא השתנתה בימים אלה, כשישראל מואשמת בהרג עשרות אלפי חפים מפשע בעזה?

“מוות של ילדים הוא טרגדיה, תמיד. והמאבק שלי הוא למען כל תינוק בעזה, בדיוק כשם שהוא למען כל תינוק בישראל. בכל מלחמה קורות טעויות. צריך להבין שלישראלים ולעזתים יש אויב משותף – חמאס. לוחמי חמאס דואגים לעצמם למקומות מסתור בטוחים מתחת לאדמה, הם יורים במפגינים נגדם, הם גונבים מהאזרחים שם מזון. כך שחמאס הוא איום ממשי גם על העזתים וגם על ישראל".

"זו אינה מלחמת נקמה. ישראל לא הצליחה להגן על עצמה ב־7 באוקטובר 2023, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לא להגן על עצמה כעת. חשוב להכיר בכאב שקיים בעזה, ולהבין שמה שקורה שם אינו אכזריות. זה שובר את הלב, אבל לוחמי חמאס הם האויבים הגדולים ביותר של בני עמם. יש תקווה, ויש עתיד לעזה, והעתיד הזה צריך להיות ללא חמאס. חמאס הוא האחראי לכל ילד שנהרג בעזה. כל עוד חמאס שם – כל ילד שנולד בעזה נולד עם גזר דין מוות”.

מהי עמדתך לגבי עסקה שתביא להפסקת המלחמה והחזרת החטופים?

“אני לא יכולה לדמיין את כאבם של ההורים שילדיהם מוחזקים שם בשבי, ואני לא רואה תסריט שבו ישראל דוחה עסקה להחזרת החטופים. צריך לעשות כל דבר שיחזיר את החטופים, אבל לצערי אין אינדיקציות לכך שאם תהיה עסקה, חמאס יעמוד בה ויחזיר את כולם. לא מדובר באויב הגון, הוגן. אם ישראל תניח את הנשק, חמאס יפלוש שוב ויהרוג כל מי שייקרה בדרכו. הייתי רוצה מאוד שהמלחמה תיגמר, אבל חמאס הראה למה הוא מסוגל, ולישראל אסור להיכשל שוב בהגנה על עצמה. אין עתיד לישראל ואין עתיד לעזה כל עוד הארגון הרצחני הזה קיים”.

גילויי האנטישמיות באוסטרליה פחתו, לדבריה, בתקופה האחרונה, אולם היא עדיין חשה בושה לנוכח הפגנות השנאה, ההתקפות על בתי הכנסת וכתובות הגרפיטי, “שילדים יהודים נאלצו להיחשף אליהן מאז שפרצה המלחמה”. היא גם מקווה שהפרלמנט האוסטרלי, “ישכיל לקבוע עונשים מרתיעים למי שעוברים על החוק ופועלים באלימות נגד יהודים”.

דעותיה, שהפכו אותה לפרסונה נון גרטה ברשתות הטלוויזיה האוסטרליות הגדולות, זיכו אותה במעמד של אורחת רצויה מאוד בארץ. עד שפרצה המלחמה, מולן מודה בנימה מתנצלת, ישראל לא הייתה על הרדאר שלה כמקום ששווה לבקר בו. עכשיו היא מבקרת בארץ בפעם השלישית מאז 7 באוקטובר, והדרייב שלה, היא אומרת, מתחזק עם כל ביקור.

“הדברים שאיבדתי, האיומים שחוויתי – לגמרי שווים את מה שעשיתי ואני ממשיכה לעשות, כעת בפלטפורמות אחרות”, היא מסבירה. “אני רוצה לחיות עם עצמי בידיעה שאני עושה את הדבר הנכון. זה קשה, אבל הכרחי, זה חשוב לי. כל עוד עבדתי בחדשות בטלוויזיה, חשתי לכודה. ניסיתי לאזן כל הזמן בין דעות שונות, וזה מתיש. המתנה הגדולה שקיבלתי מכל מה שקרה היא החופש לומר את דעתי, להגן על ערכיי ולהיאבק למענם".

"שנים הייתי בפחד לאבד הכל, ואז זה קרה, והבנתי שאני בסדר, שיש משמעות לדברים שאני עושה ולערכים שמנחים אותי, ולמדתי להגיע לאנשים בדרכים אחרות, תוך שמירה על הקול שלי. שנים פחדתי מתגובות הקהל לכל שיעול בשידור, חששתי שיכתבו שאני שמנה. מה שקרה בעקבות הגינוי החד־משמעי שהבעתי לטרור הוביל לכך שאיבדתי דברים רבים, אבל גם את הפחד. אני לא רוצה להישמע רוחנית, כי אני לא כזאת, אבל זה הקיום הנפלא ביותר. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה שזו אני, האותנטית. ויש בי שקט, למרות כל הכאוס מסביב”.