מבצע “עם כלביא" גבה מחיר כבד מהעורף הישראלי: חייהם של 28 אזרחים נגדעו, וזאת בנוסף לאלפים שנפצעו ולבניינים רבים שנהרסו. העולם הביט בהתפעלות על הישגי חיל האוויר הישראלי באיראן, אבל בישראל נחרת לצד הגאווה גם כאב עמוק, תזכורת לכך שגם ניצחון צבאי מזהיר מלווה בצילו של השכול.

“אני עדיין בהלם שאחי הגדול איננו בין החיים", אמר ראובן אלוני, אחיו של ישראל אלוני, שנהרג ב-14 ביוני, יממה לאחר פתיחת המערכה, בגיל 73, בשל פגיעה ישירה של טיל בביתו בראשון לציון. “הוא פונה לאסף הרופא ושם למרבה הצער נקבע מותו. אחי הוא הקורבן הראשון שנרצח מטיל איראני. סמלי ששמו היה ישראל, והוא נרצח כשמדינת ישראל יצאה למלחמה שהולכת לשנות את המזרח התיכון ואת כל העולם".

האחים גדלו במשפחה ענייה בשכונת התקווה בתל אביב: “היינו שישה אחים, כשישראל הרביעי. צחוק הגורל הוא שסבא וסבתא שלי, בוכרים במקור, נמלטו לפני 100 שנה מבוכרה לאיראן, ושם הם חיו עד יומם האחרון. בגלל המצב הכלכלי, ישראל יצא לעבוד ולפרנס את המשפחה כבר בגיל 12".

מה קרה באותה שבת לפנות בוקר?
“ישראל, שהיה גרוש ואב לשלושה, עבד כספר בראשון לציון. הוא הימר הרבה, הרוויח הרבה כסף בחיים, כולל סכום גדול בטוטו, אבל גם הפסיד הרבה. גם ברגעים האחרונים בחייו הוא הימר. ישראל גר בדירת מרתף. היה לו ממ"ד בדירה וגם מקלט בבניין, אבל הוא תמיד אמר ‘מה הסיכוי שטיל שיבוא מאיראן ייפול דווקא עליי?’. הוא הימר שלא יקרה לו כלום.

"הבן שלו, ערן, סיפר לי שהוא היה פצוע, צעק במשך שעה לעזרה ואיש לא הצליח להגיע אליו. כשכבר הגיעו אליו ופינו אותו לבית החולים, הוא מת. אני רוצה לזכור אותו כאדם שמח, שאהב ליהנות מהחיים, לרקוד, לצחוק ולבלות. עוד במהלך השבעה שלו, הבתים של שתי הבנות שלי בחולון נהרסו לחלוטין. הן ניצלו כי היו בממ"ד. אני עוד לא מעכל את מה שקרה לאחי. עדיין לא מצליח לבכות כי כואב לי מדי אפילו בשביל זה. אני עוד לא מאמין שאחי האהוב איננו".

התלמידות המחוננות

אחד האירועים הקשים ביותר במהלך המלחמה היה נפילת הטיל בבית בטמרה, שגבתה את חייהן של ארבע בנות משפחה אחת: מנאר אבו אלהיג’א ח’טיב (45), מורה בבית ספר יסודי בחיפה, בנותיה שדא ח’טיב (20) וחלא ח’טיב (13), וקרובת משפחתן מנאר דיאב ח’טיב (41).

“עצוב, עצוב, קשה לי עוד לעכל מה שקרה לבתי האהובה ולנכדותיי", אמר קאסם אבו אלהיג’א, אביה של מנאר ח’טיב וסבן של שדא וחלא. “בתי הייתה אמא טובה מאוד לנכדותיי, שהיו מחוננות, תלמידות מצטיינות. שדא אפילו התחילה ללמוד באוניברסיטה וניבאו לה גדולות. כל חיי לא החסרתי מהן כלום. נתתי להן את כל מה שהיה לי, והן גדלו לתפארת, כמו ראזן בת ה-17, אחותן, שניצלה מפגיעת הטיל".

מה ידוע לך על הרגעים האחרונים שלהן?
“ברגע שהתחילו האזעקות, ראזן זירזה את אמא שלה ואחיותיה לממ"ד, וגם את מנאר, גיסתה של בתי. הן סגרו את דלת הממ"ד ואז הטיל פגע פגיעה ישירה בממ"ד, והן נהרגו במקום. רק ראזן, שגם הייתה בממ"ד, אבל כנראה בצד אחר של החדר, ניצלה בנס. הן נשמעו להוראות פיקוד העורף, היו בממ"ד – ובכל זאת קרה מה שקרה. בטקס ההלוויה שלהן, שהיה במתנ"ס בטמרה, הגיעו מאות יהודים וערבים לנחם אותנו. הגיעו גם שרי ממשלה, וזה ריגש אותי, כי כולנו בסופו של דבר קורבנות של הטרור הארור הזה".

זאת שנותנת לכולם

בלה אשכנזי בת ה-94 ובעלה חיים בן ה-100, זוג קשישים במצב סיעודי, גרו עם בנם גיל בבת ים. ביום ראשון, 15 ביוני, לפנות בוקר, הם שהו בדירתם כשהבניין שבו התגוררו ספג פגיעת טיל ישירה. שמונה אנשים נהרגו באירוע, ביניהם בלה אשכנזי. בעלה חיים ובנה גיל נפצעו. גיל ואני חברים טובים לא מעט שנים. ביום ראשון בבוקר הוא התקשר אליי, בוכה ומבוהל. “הלך לי הבית", הוא אמר. “אבא שלי פצוע, אני פצוע, ואמא שלי נעדרת. אני לא יודע מה קורה". כעבור 24 שעות אותרה גופתה של אמו בין ההריסות.

“גם עכשיו, אחרי שבוע וחצי, אני עוד לא מעכל מה שקרה לאמי האהובה", אמר גיל. “היא באמת הייתה כל כך אהובה על כולם. תמיד עזרה, תמיד נתנה מעצמה לאחרים. אהבה את כל משפחתה. אמא הייתה תופרת במקצועה ואבא היה נגר. בולגרים מלאי לב ונשמה".

מה זכור לך ממה שקרה?
“זה היה בערך ב-3 לפנות בוקר. היינו בבית, אני, הוריי ושתי המטפלות הסיעודיות שלהם. בהתרעות, המטפלות נכנסו לממ"ק. ההורים שלי ואני ישנו ולא שמענו את האזעקה".

המטפלות לא יכלו להוציא את הוריך למרחב מוגן?
“לא. אבא שלי הולך לאט מאוד, והוא לא היה מספיק. את אמא שלי, שבשבועות האחרונים מצבה הבריאותי והנפשי הידרדר, היה בלתי אפשרי לשנע למרחב מוגן בכמה דקות".

מתי הבנת שיש פגיעה?
“לא שמעתי אפילו בום, פשוט הרגשתי שקוברים אותי חי. התכסיתי בחולות, באבק ובשברי בטון. מהר מאוד התעשתי וצעקתי מהחלון ‘הצילו אותי’. אנשים שהיו למטה צעקו לי ‘תחזיק מעמד’. באינסטינקט הראשוני, הבטתי למקום שבו הייתה אמא שלי, וראיתי שאין רצפה, רק בולען. הרגשתי שהיא הלכה. קראתי לאבא שלי, ראיתי אותו מבוהל ומגמגם. אמרתי לו ‘אבא, יהיה בסדר’. אחרי 40 דקות הגיעו לחלץ אותי ואת אבא, ופונינו לבית החולים איכילוב. כל הזמן בבית החולים בכיתי כמו תינוק, לא ידעתי מה עם אמא שלי. הייתה לי תקווה שאולי היא איכשהו שרדה, אבל אחרי 24 שעות הגיעה ההודעה שהיא נהרגה. נגאלה מייסוריה".

מה הלאה?
“כרגע אני במלון בתל אביב, ועד חודש יולי, כשיפנו אותי, אני צריך למצוא דירה ולעבור אליה. אבא יישאר בדיור מוגן עד סוף ימיו. קשה לי, הייתי קשור מאוד להוריי".

המעודדת והחזקה

ב-16 ביוני, ב-4 לפנות בוקר, פגע טיל בין שני ממ"דים בבניין מגורים בפתח תקווה, וגבה את חייהם של ארבעה אזרחים. אחת מהם, איבט שמילוביץ, שורדת שואה בת 95, הותירה אחריה שלוש נכדות וארבעה נינים.

“סבתא שלי הייתה אישה אצילית, מסודרת, מתוקתקת, מחושבת, צלולה וחדה", תיארה שירלי חוט, נכדתה של שמילוביץ. “עד יומה האחרון היא הייתה פעילה מאוד, חזקה, מתעניינת במה שקורה במדינה וערנית. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, ששרדה כל כך הרבה קשיים ומלחמות, כולל מלחמת העולם השנייה, כמובן. היא איבדה את הבת היחידה שלה, אמא שלי, את אחותה התאומה וגם את אבא שלי, החתן שלה. לכן אנחנו, הנכדות שלה, היינו כל עולמה. היא נקרעה בין הרצון להצטרף לבעלה, לבת שלה ולאחותה התאומה ובין הצורך לראות אותנו מתפתחות וגדלות ולחוות איתנו חוויות".

מתי הבנת שמשהו קרה לה?
“הרגשתי בבטן שמשהו לא טוב קרה ברגע שנשמע הפיצוץ בפתח תקווה. אנחנו, הנכדות שלה, גרות באזור, ואחרי הפיצוץ ההדף היה כל כך חזק, שכשיצאתי מהממ"ד ראיתי שהתריסים שלי עפו. סבתא לא ענתה לוואטסאפ. רצינו לכתוב לה שתיכנס לממ"ד, אבל היא כנראה לא הספיקה או לא שמעה את ההתרעה כי היא כבר לא שמעה טוב. אבל זה לא משנה כי גם הממ"ד לא היה מציל אותה. הוא ספג טיל ונהרס כולו. לא היה לה בשום מקרה סיכוי להינצל. המוח לא מעכל שהיא איננה והנחמה היחידה היא שהיא לא סבלה".

מה היא משאירה אחריה, מבחינתך?
“קודם כול, המון אופטימיות וגאווה. היא הייתה גאה בנו ובכל מה שהיא השיגה. דבר שני, חוזק. היא הייתה חזקה, עודדה אותנו תמיד לקום על הרגליים, לנער את האבק ולהמשיך הלאה, לא משנה מה קורה. היא תחסר לנו מאוד".