"צ'קאאוט": רמת ההפקה אמריקאית, ההומור ישראלי למהדרין

מרגל יהודי-אמריקאי של המוסד, משוחרר מהכלא הטורקי וצריך להסביר לחוקרי שב"כ והמוסד את השתלשלות האירועים שהביאה אותו עד הלום. כך נפתחת הקומדיה השחורה "צ'קאאוט" שעולה בימים אלו למסכי הקולנוע.

שנה לפני כן, המרגל דב נמצא במארב ממושך בבית מלון בטורקיה, בצפייה ליעדי טרור שיגיעו למקום, אלא שביום הולדתו מתקשר אליו המפעיל שלו ומקפל אותו. לא רק שהוא סוגר את הבסטה על המארב הטורקי, הוא גם מודיע לו שהוא יוצא לפנסיה. אלא שבמקרה (או שלא) באותו יום מזהה דב בלובי המלון את היעד מספר 1 של המוסד, ארכי-מחבל שזכה לשם הקוד "גלגמש". 

בניגוד להוראות המפורשות של המפעיל, הוא מחליט לחתור למגע עם גלגמש, ובכל מחיר להגשים את החלום של כל סוכן ולחסל בעצמו בכיר. על הדרך, הוא חייב להוכיח לעצמו (ולקולגות שמכנים אותו מאחורי גבו – ובפניו "אדם פתטי אבל עם דרכון אמריקאי") שהוא לא פחות טוב מהם רק כי הוא לא ישראלי על מלא-מלא.

דב משחזר את הסיפור שלו, והבמאי יונתן דקל מוציא את החוקרים מחדר החקירות, והם נוכחים פיזית בכל סצינת פלאשבק, וכמובן – מעירים הערות מהיציע. 

מלבד ג'וש פייס האמריקאי, המשחק את דב, מרבית הקאסט המפואר הוא ישראלי. מצטיינים בו במיוחד אקי אבני ויעל שרוני, שחלקם בעלילה קטן, אך הם גונבים את ההצגה.

אקי אבני עשה את הקריירה שלו על דמויות של גברים ישראלים מחוספסים וקשוחים, אך בשנים האחרונות הוא עשה מפנה מפתיע ומבורך אל עבר הקומדיה. זהו תפקידו הקומי השני בתקופה האחרונה, לאחר שלפני כמה שנים שיחק ב"שישו ושמחו" בכאן 11 קצין קרבי דתי שמועבר לפקד על בסיס הרבנות הצבאית לאחר ששתי ידיו נקטעות (זה מצחיק יותר ממה שזה נקרא). גם כאן אבני מוכיח שיש לו לא רק תזמון קומי משובח אלא גם לא מעט הומור עצמי.

יעל שרוני, בתפקיד חוקרת שב"כ היריונית, והיחידה אולי שמתעניינת באמת מה קרה בשטח, נעה בקלילות בין עברית לאנגלית במבטא בריטי סנובי מזויף שחושף יומרה קוסמופוליטית. היומרה נקטעת כשדב מזכיר לה שהיא בכלל מרחובות, ובאחת מתפלק לה שוב המבטא הישראלי.
בכלל, האנגלית משמשת כאמצעי המגחיך העיקרי של הדמויות הישראליות, ואולי הקלף היחיד שיש לדב להחזיק עליהם. מהמבטא של שרוני, דרך הברמנית הישראלית במלון שלומדת אנגלית לפסיכומטרי (דר זוזובסקי) ועד ראש המוסד בכבודו ובעצמו (צחי גראד) שמתרברב באנגלית שפת אם, ומייד מגמגם ומתרגם לא נכון את המילה Burns (שריפות – במקום כוויות).

בשורה התחתונה: סרט עם קצב ורמת הפקה אמריקאית, עם ההומור הכי ישראלי שיש. שווה את הצפייה – אבל רק אם רמיזות ששירותי הביון הישראלי לא מושלמים (ואף מטייחים את האמת כשהיא לא נוחה) לא יתקעו לכם בגרון.