מכאן מסביר הרב טחן, כי בעלותנו על ארץ ישראל איננה מובנת מאליה. היא תוצאה של ברית. ברית המחייבת אותנו לדבוק בתורה – בכללותיה, פרטותיה ודקדוקיה. כאשר עם ישראל שומר את התורה – התורה שומרת עליו. אך כשהדבר מתרופף – גם האחיזה בארץ עלולה להתערער.

הדבר ניכר היטב גם במציאות ימינו. כאשר לימוד התורה פורח, כשהציבור מתחזק בקיום מצוות – אנו זוכים ליציבות, לברכה, ולחיזוק מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. אך כאשר מתרופפת המחויבות – אנו עדים להתעוררות של עוינות כלפינו: הכפשות, דו-פרצופיות מוסרית מצד מדינות העולם, עלילות שווא – כל אלו אינם תופעות חיצוניות בלבד. לעיתים, הם תמרור אזהרה מהשמיים.

לכן, דווקא השמיטה – המצווה המחברת בין אמונה, הלכה וריבונות – נבחרה להיות זו שמזכירה לנו את הר סיני. דרכה נלמד, כפי שמדגיש הרב טחן, כי קיום התורה הוא התנאי המרכזי לבעלות אמיתית על ארץ הקודש.

כשם שהקרקע שובתת אחת לשבע שנים – כך גם עלינו לשוב ולבחון, אחת לכמה זמן, את שורש אחיזתנו בארץ. התשובה טמונה תמיד באותו מקום – בסיני. במעמד, בתורה, ובברית בינינו לבין ריבונו של עולם.