השלב הראשון הוא להבין מה עובר עלינו. לזהות את הטריגרים האלה שגורמים לנו להרגיש חסרי אונים, שקופים, המקומות שמוציאים ממנו את הילד/ה. ברגע שנזהה את המקומות האלה, נוכל לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו שמדובר בכאב פנימי שלנו. שהילד שלנו לא ניסה לפגוע בנו, הוא פשוט היה ילד, וההתנהגות שלו פגשה נקודת תורפה שלנו. כך, מד הכעס ירד אוטומטית והתגובה תהיה מחוזקת יותר.
אם אתם יכולים, נסו לזהות את התגובה הפיזית כשזה קורה לכם – בטן מתהפכת, פנים מתלהטות – כך תדעו בדיוק מתי אתם צריכים רגע של הפסקה.
כשאתם מרגישים את ההתפרצות הזו גואה, נסו לקחת את כל האנרגיה הזו שהתמלאתם בה, ובמקום לזרוק אותה על הילדים – להשתמש בה למיקוד שליטה פנימי. לקחת את כל האנרגיה הזו כדי להגיב אחרת. המטרה שלנו היא להוציא את האנרגיה הזו על עצמנו ולא על הילדים, כי לנו יש את האחריות על האווירה בבית.
כדי לעשות את זה, אפשר ללכת רגע הצידה ולנשום עמוק, לשטוף פנים במים קרים, לנסות לשמוע מוזיקה – כל אלה יעזרו לכם להרגיע את מערכת העצבים שלכם. אם כבר יצאה הצרחה, נסו לנשום ולומר לילדים "לא יצא לי טוב. שניה, אני רוצה לומר את זה אחרת".
ואם בכל זאת התפוצצתם, נסו בערב לשחזר את הסיטואציה ולחשוב איך הייתם עושים את זה אחרת. כך בפעם הבאה יהיו לכם כלים זמינים יותר. וכמובן, אם יצא לכם לא טוב, דברו על זה עם הילדים. תתנצלו באמת ומכל הלב, בלי אבל. התנצלו באמת כדי ללמד אותם לקחת אחריות על המעשים שלהם, גם בזמן סערה.
ואחרי זה, שחררו את האשמה. כולם מגיעים לקצה לפעמים, ועצם הניסיון לעשות את זה אחרת הופך אתכם להורים טובים. וגם חמלה עצמית זו מיומניות שכדאי ליישם כדי שהילדים שלנו ילמדו אותה.
גם אם לפעמים יוצאת לכם המפלצת – זה לא הופך אתכם להורים רעים. זה רק אומר שאתם בני אדם, שמנסים. וזה, בעיני, הדבר הכי חשוב שהילדים שלנו יכולים ללמוד מאיתנו.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות