טלוויזיה
פשוט לא הבין: ירדן ביבס חשף מה חשב על נתניהו – במהלך השבי
את הראיון הראשון של ירדן ביבס, הוא העניק חודשיים אחרי שחרורו לתכנית התחקירים "60 דקות" של ה-סי בי אס האמריקאי. הפנייה לתקשורת זרה נבעה מההבנה שכאשר בממשלת ישראל יושבים קיצוניים שלא מוכנים לסיים את המלחמה וראש הממשלה נכנע לדרישותיהם, גורל החטופים נחרץ. באותו ראיון הוא פנה לנשיא טראמפ בבקשה שיעצור את המלחמה בעזה על מנת שכל החטופים ישוחררו והדגיש שרק טראמפ יכול לגרום לשחרורם כי בזכותו אף הוא יצא לחופשי. ברור לחלוטין שדבריו כוונו בעקיפין לאוזניו של ביבי כמין עקיצה שהוא, לעומת טראמפ, לא נחוש להחזיר את החטופים כמו הנשיא האמריקאי.
אתמול, העניק ירדן ביבס ראיון נוסף, והפעם לתקשורת הישראלית כשהתייצב מול מיכל פעילן בחדשות 12, וגם הפעם, בעדינות מרבית, העביר ביקורת עקיפה על נתניהו וסיפר שכאשר שהה בשבי, הוא לא הבין למה בכל פעימה משחררים 3 חטופים, במקום לשחרר את כולם. מה שהממשלה נמנעת מלעשות גם היום כשהתנאים הבשילו יותר.
הראיון עם ירדן ביבס התקיים בניר עוז החרבה והשרופה, מקום שהפך לסמל ההפקרה שבו נחטפה שירי אשתו ושני ילדיו הפעוטים אריאל וכפיר שלאחר מכן נרצחו בשבי חמאס. מקום שראש הממשלה עוד לא טרח אפילו להגיע אליו ולהישיר מבט אל תושביו, כאשר מנגד, הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי, שלא כמו הפחדנים בקואליציה, אזר אומץ והגיע לקיבוץ לעדכן את הקהילה בפרטי תחקיר צה"ל על מה שאירע באותו יום ארור, ובהרכנת ראש לקח אחריות מלאה.
הפעם, בראיון למיכל פעילן, ירדן התמקד בעיקר בנושא שהכי מעסיק אותו בימים אלה, איך לפעול על מנת לחלץ משבי המרצחים את כל החטופים, ובעיקר את דוד קוניו, חברו הטוב ביותר כבר מגיל 6, ושאיתו אף שהה במנהרות התופת זמן מה עד שהופרדו. ירדן סיפר שכאשר הוא פגש את סינוואר באותן מנהרות, הוא ביקש ממנו בקשה אחת בלבד, שהוא לא יופרד מדוד קוניו, וסינוואר נענה לבקשה. לראות את עיניו התמימות של ירדן, אותה תמימות שגם האמינה שסינוואר יעמוד במילתו והוא לא יורחק מחברו הטוב, מכווצת את הלב.
באותה תמימות של ילד הוא שאל את דוד כאשר פגשו לראשונה בכיתה א': "תרצה להיות חבר שלי?" בכלל, כל סיפור משפחת ביבס והתינוקות הג'ינג'ים המתוקים כאשר אביהם מדגדג להם בבטן והם מצחקקים, לפני שנחטפו ונרצחו בדם קר ביחד עם אמם, זו תמונה שתיחקק בזיכרון הלאומי והעולמי לעד. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" כתב חיים נחמן ביאליק ב"על השחיטה". על כן, בכל פעם שהשם ביבס מוזכר במהדורות או בכל קונטקסט אחר, לבי מחסיר פעימה, והוא שוב החסיר פעימה אמש כאשר ירדן אמר בשקט ובצניעות "אני עובר שלב מאוד קשה בחיים שלי וחסר לי דוד". ועוד אמר ירדן, שהשקט ששורר היום בקיבוץ, הוא שקט לא רגוע ושהמצב בקיבוץ לעולם לא יחזור לקדמותו כפי שהיה לפני השביעי באוקטובר. "זה שקט של אסון" הסכימה איתו שרון קוניו.
ירדן זכר במדויק את השעה בה נחטף ואת השעה בה נחטפו אשתו וילדיו הרכים. ולחשוב שראש ממשלתנו באחד הראיונות שהעניק בתחילת המלחמה לא זכר את התאריך המדויק של אסון אוקטובר וחשב שהוא אירע בתשיעי לאותו חודש.
בראיון ששודר אמש בערוץ 12, השתתפו גם אשתו של דוד קוניו שרון ואיתן אחיו התאום של דוד, שלא יכול יותר לשאת את הכאב ובאמצע הראיון פרץ בבכי, ואנחנו בכינו איתו. בל נשכח שאחיהם של דוד ואיתן אריאל, אף הוא מוחזק בשבי, ואיך בכלל אפשר לדמיין את הסבל של אימם המבוגרת ששני בניה נמצאים בגיהינום ואין בידה לעשות דבר. שלא לדבר על סבלם של כל המשפחות שגורל יקיריהם נתון בידי מקבלי החלטות שמסרבים לסיים את המלחמה שהוא התנאי היחידי והבלעדי להשבת כל החטופים. וכי מה יועילו עוד אלפי מחבלים הרוגים במלחמה האינסופית הזאת? לפני מספר ימים כאשר אימו של מתן אנגרסט נשאלה מה היא חושבת על חיסולו האפשרי של מוחמד סינוואר, היא אמרה את משפט המפתח: למחבלים יש תחליף, לחטופים הבנים שלנו אין. במילים אחרות, ממילא יבואו מחבלים אחרים במקום אלה שחוסלו. כמה נכון, פשוט והגיוני.
האם גם הפעם חברי הקואליציה והעומד בראשה לא ימצאו את הזמן לצפות בראיון של ירדן ביבס? כמו שוויתרו על צפיית סרטון הזוועות שחמאס ביצע, כמו סמוטריץ' באמתלה העלובה: "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?" אז אם אתה לא רוצה לצפות או לשמוע את העדויות הקשות, איך תבין לליבם ותרכך את עמדתך הנוקשה והעיקשת? האם גם הפעם, אחרי הראיון של ירדן ביבס שהוא ומשפחתו הפכו לסמל הסבל האנושי האולטימטיבי, תפלוט השרה החסודה סטרוק את המשפט המקומם בסוגיית החטופים, שלממשלה שזורקת לפח את מטרות המלחמה בכדי לשחרר 22 או 33 חטופים, אין לה זכות קיום.
או גרוע מכך, האם תעז חברת הכנסת טלי גוטליב, גם הפעם להגיד על ירדן ביבס שהוא שטוף מוח של חמאס? כלומר, תטיל ספק במהימנות סיפורו האישי והכואב שזו תגובה שאין יותר מקוממת, מעליבה ואכזרית ממנה.
יודעים מה? זו הייתה שאלה רטורית. ברור לחלוטין שיקום איזה חכם תורן כזה או אחר, וכאלה צצים לבקרים מתוך הקואליציה, שיצייץ שטות מקוממת ומתריסה כזאת או אחרת, במטרה אחת ברורה: לנרמל את הלא נורמלי. והלא נורמלי, הוא שאחרי שנה וחצי, לא הבסנו את חמאס ואנחנו לא כפסע מהניצחון אלא כפי שהדברים נראים היום, כפסע מחרם עולמי. ואם יטענו המצדדים במלחמה, שייקח שנים להביס את חמאס, אזי הממשלה הזו דנה את החטופים לכליה.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
