הארכת ההגבלות על יועצו הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יונתן אוריך, במסגרת פרשת "קטארגייט" יגיעו היום (שלישי) לדיון לפני השופט עמית מיכלס מבית המשפט המחוזי בלוד.

השופט מיכלס ידון בערר שהגישה המשטרה על החלטתו של השופט מנחם מזרחי לבטל את ההגבלות, ואם לא יתרחש משהו מיוחד – השופט מיכלס צפוי להפוך את ההחלטה של השופט מזרחי, ולהשאיר את ההגבלות המוטלות על אוריך.

אותו אירוע כבר קרה בעבר בתיק הספציפי הזה. השופט מזרחי ביטל הגבלות בגלל התנהלות רשויות החקירה, והשופט מיכלס מעלים עין ממחדלי המשטרה והפרקליטות ומאפשר המשך של הגבלת זכויות.

יש מי שנהנה לקרוא לשופט מזרחי "ביביסט". כמובן, כרגיל, האיסור לתקוף שופטים קיים רק על צד אחד במפה הפוליטית. אבל עצם הטיעון אדיוטי למדי. למשל, השופט מזרחי עצמו היה זה שקבע שבתנאים מסוימים ניתן לראות ביונתן אוריך עובד ציבור כך שיהיה ניתן להאשים אותו בחלק מהעבירות המיוחסות לו. העובדה שבמשך חודשים המשטרה והפרקליטות לא מקדמות את התיק ומביאות ראיות בנושא זה אירוע אחר.

השופט מזרחי והשופט מיכלס שניהם גדלו במערכת. אלא שהשופט מזרחי למד לאתגר את המערכת, לשמור על זכויות חשודים, ולדעת להסיר מגבלות שפוגעות בזכויות יסוד כאשר המשטרה והפרקליטות לא עושות את עבודתן – כך שאין טעם בהמשך הטלת ההגבלות על החשוד.

הטעות הגדולה שאנשים עושים בתיק הזה, היא לבחון אותו במשקפים של "כן ביבי" או "לא ביבי". ההיבט המוסרי והפלילי של התיק הזה הוא אחד – אבל כאן לא זאת השאלה. הסיפור הוא מה קורה כאשר המשטרה והפרקליטות עוצרים אדם ודורשים מבית המשפט להטיל עליו הגבלות כדי שתהיה יכולת להמשיך את החקירה – אבל הן לא עושות בחקירה דבר וחצי דבר. האם ניתן להמשיך להטיל את ההגבלות על אזרח שהוא אמנם חשוד – אבל אפילו לא נאשם?

בתיקים תקשורתיים כאלה, כאשר ערוות המשטרה והפרקליטות נחשפת, האזרח מהשורה צריך לחשוב איך הוא היה רוצה שמערכת המשפט תפעל. האם לצורך פגיעה בזכויות שלך, הקורא/ת, היית רוצה שהשופט בתיק יהיה חותמת גומי של המערכת, או זה שיודע לבקר אותה ולא לתת לה להמשיך לפגוע בזכויות שלך עד אין קץ?

כל אדם אומר "לי זה לא יקרה", עד הרגע בו הוא יושב על הספסל בבית המשפט כחשוד. זכויות החשודים והנאשמים צריכים להיות יקרים לכל אדם בישראל. כי היום זה מישהו אחר, אולי כזה שלא מסכימים עם המעשים שלו מבחינה מוסרית או שלא אוהבים את השייכות הפוליטית שלו – אבל מחר זה יכול להיות אחד מכם או מבני המשפחה שלכם. ואם ככה מתנהלים בתיק מול אדם שיש לו כוח פוליטי, רק תתארו לעצמכם מה קורה בתיקים של האדם מהשורה.

למשל: העבירה החמורה ביותר שמיוחסת לאוריך היא מגע עם סוכן חוץ. כחלק מהניסיון לבסס בפני בית המשפט את הטענה שאוריך פגע בביטחון המדינה, בשב"כ גיבשו לפני ארבעה חודשים טיוטת חוות דעת. השופט מזרחי סגר את אותה טיוטה במעטפה, ומסתבר שבמשך ארבעה חודשים לא רק שהטיוטה לא גובשה לכדי חוות דעת רשמית, אלא שאף אחד בכלל לא נגע בה? ככה מנהלים חקירה של פרשה ביטחונית חמורה? בדיחה.

ואז מגיעות המשטרה והפרקליטות אל בית המשפט, ובפיהן בקשה: להאריך את ההגבלות המוטלות על אוריך – למרות מחדלי החקירה הרבים. במקרה שכזה יש שני סוגי שופטים: אלה שיסרבו להאריך את הפגיעה בזכויות חשודים ללא הצדקה, ואלה שישמשו חותמת גומי של המערכת. אומר פעם נוספת: התיק הנוכחי אינו עוסק בעצם העבירות, אלא בדיני מעצרים. תשאלו את עצמכם איזה שופט אתם הייתם רוצים שישב בדין אם הזכויות שלכם היו מוגבלות. אולי גם השופט מיכלס יחשוב על זה, ויקבל את ההחלטה הנכונה.