פערי המיגון: בין ממ"דים למקלטים ריקים, ומי נשאר מאחור?

לפער הזה, בין מי שיש להם ממ"ד או ממ"ק ויכוחים להתמגן בצורה הקלה והבטוחה ביותר, לבין מי שיש להם מקלט ויכולים להתמגן בצורה פחות נוחה ומהירה ולאלה שאין להם דבר, ניתן לשייך מעמדות ומגזרים ברורים, שמשתקפים לצערנו גם בשמות ותמונות הנפגעים מהירי האיראני. לפי מחקר של מרכז אדוה, למעמד החברתי-כלכלי של הישראלים יש קשר ברור למידת היותם בעלי ממ"ד. כך, בעוד שרק לכרבע מישראלים המשתייכים לעשירון הנמוך ביותר יש ממ"ד, השיעור הזה גדל ל40%-45% מעשירונים 5-6 ולכ-60% מהעשירונים העשירים ביותר.

בחברה הערבית המצב גרוע אפילו יותר. דוח מבקר המדינה מלפני מספר שנים מצא כי בעוד בכלל האוכלוסייה (כולל החברה הערבית) לכרבע מהאוכלוסיה אין מיגון כלל, לא ממ"ד ולא מקלט במרחק סביר (שיעור שערורייתי בפני עצמו), בחברה הערבית לבדה השיעור הזה מזנק לכ-46% שהם חסרי מיגון. שיעור בלתי נתפס.

כך למשל, בעוד בכרמיאל ישנם 126 מקלטים ציבוריים, בטמרה הלא רחוקה, שם נהרגו ממש עכשיו ארבע בנות משפחה אחת, ישנם אפס מקלטים כאלה.

לצערנו המלחמה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי הולכת ומתארכת ועכשיו אפילו מסלימה, ובאופן כללי אנחנו חיים באזור לא יציב ורווי אלימות. בהינתן המצב הזה ההפקרה של אזרחי ישראל שאינם אמידים לחסדי השוק בתקווה שליזמים פרטיים ישתלם לממן על חשבונם בנייה מחדש או חיזוק של הבניין שלהם והוספת ממ"ד, מה שכבר הוכח כלא רלוונטי בערים ושכונות שאינם נמצאים באזורי הביקוש, וההפקרה הפושעת של אזרחי ישראל הערבים ללא מיגון כלל, למרות הזמן הארוך שהיה להתארגנות, לפיזור מיגוניות, להכשרת מקלטים וכו', היא הפקרה פושעת שמחייבת מתן דין וחשבון לציבור.

על הממשלה לקחת את פערי המיגון בקבלת ההחלטות הביטחונית, ולתקצב את צמצומן במסגרת הוצאות המלחמה באופן אקטיבי ובלי להסתמך על חסדי השוק, ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא מנכ"ל שותף במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון, לשעבר יועץ מדיניות לשר העבודה והרווחה ורפרנט תכניות עבודה במשרד ראש הממשלה