הסרט יועד להצטלם באוקראינה, אך מסיבות ברורות זה לא התאפשר: "היינו אמורים לצלם שם באוגוסט 22, כבר היו לנו לוקיישנים אבל המלחמה התחילה והמפיק השותף שלנו התגייס. היינו צריכים לחשב מסלול מחדש. מצאנו שותפה חדשה מפולין וזה היה מאוד מעניין, כי פתאום העובדה שיש עיסוק בהפלה בסרט קיבל איזה טוויסט אקטואלי בגלל האיסור על הפלות שם. יש לנו גם מפיק מהמם איטלקי. יאמר לזכותם של כל מי שעבדנו איתם שלרגע לא היה עניין לעבוד עם ישראלים, גם אחרי שהמלחמה התחילה. אני יכולה להבין אם יש היסוסים וכאלה, אבל לרגע לא הייתה שאלה מצידם".

ואיך היה בצילומים בפולין?

סיני: "היה סופר כיף. חיינו כולנו באווירה הכפרית הזאת, שזה כבר מייצר קרבה, וזה מרתק לעבוד עם תעשייה אחרת. רוב הצוות היה פולני".

דודינה: "אני הרגשתי מאוד אותנטי בפולין. אני מאוד מאמינה בלצלם מחוץ לבית, כי ככה אתה חי את הסרט באמת, וגם הרגשתי בבית כי זה מאוד הזכיר לי את בלארוס ששם נולדתי".

סיני: "בכפר הזה שצילמנו בו גם בישלו לנו אוכל בצהריים, עשו לנו מסיבה כשעזבנו. היינו אטרקציה שם, הם נורא שמחו לארח אותנו – בין היתר כי השחקן שמשחק את הבעל, ארקדיוש יקוביק, הוא שחקן מאוד מפורסם בפולין. גילינו שהפולנים מאוד רציניים. הם לוקחים את הבמאי נורא ברצינות, מגיעים מאוד מוכנים. זה מאוד שונה מהגישה הישראלית וכשהצעתי לשנות שוטים או את הטקסט באמצע יום צילום זה היה להם מאוד קשה, לקח להם זמן להתרגל לעשות דברים שלא היו מתוכננים".

בהתחשב באווירה בעולם כלפי ישראל, הכנתן את עצמן למצב שתיתקלו בעוינות? או שקלתן להגיד בשיחות חולין שאתן ממקום אחר?

דודינה: "בפסטיבל אני אומרת שאני מישראל, אבל באירופה אני לא תמיד אומרת. אם צריך אני אומרת שאני מאוקראינה. מקסימום תמיד אפשר להמציא ג'יבריש ולהגיד שככה מדברים באיסלנד".

סיני: "זה נורא מצער שפתאום גם היצירה הופכת לשדה קרב במקום משהו שמחבר אותנו. אם מישהו ישאל אותי על המצב, אני אגיד את מה שאני באמת מאמינה בו – שצריך להפריד בין האנשים הישראלים לבין הממשלה הישראלית, שהיא חמורה מאוד כרגע. המצב באמת מחריד והלוואי שהמלחמה תסתיים, שהחטופים יחזרו ושהרעב ייגמר".