פיצה 50 קאלו בלונדון: ביקורת וחוות דעת של דוד רוזנטל

אם במחזות עסקינן, ההמלצה שקיבלתי משני חבריי למערכת רועי ועמית על Book of Mormon דווקא הייתה מנצחת, והסיבה שבכלל הקשבתי הייתה שהם לא השתמשו בנוסחת "אתה חייב" ולא ביקשו להודות להם אחר כך.

אבל מה לגבי אוכל? ובכן, תנו לי להשיא לכם עצה משלי בנימה בריטית מתנשאת – אוכל טעים בלונדון, ובעצם בכל מקום באירופה, נקנה לא אחת בסופר או בבורגריה אקראית עם שלוש המלצות בטריפאדווייזר (כולן, כמובן, נכתבו על ידי בני המשפחה של בעל הדוכן). הרי כל הכיף הוא להיתקל במשהו לא מוכר, גם אם המחיר הוא הסתכנות בקלקול קיבה.

אה, ובל נשכח שבמרכז לונדון יש מלא מהגרים ("בכל מקום ערבים, אחי, לא נעים"). הם מסתובבים עם קרניים על הראש ורוצים לשתות דם של ילדים יהודים. אלה מהם שלא, כלומר כולם מקבוצת המדגם שאני נתקלתי בה, הם אנשים סופר נחמדים שרק רוצים להתפרנס ובמקרה הקיצוני ביותר יזהו את המבטא שלכם, יתעלמו מקיומו ועדיין יענו באדיבות.

את בעל הדוכן הטורקי, שמכר לנו מאפה מדהיייים ממולא בגבינה ובשר כבש בשוק האוכל של סוף השבוע ב"בין הגשרים", לא עניין שאני מתעב את ארדואן (אולי גם הוא, מי יודע), הוא רק רצה את עשרת הפאונדים שלו.