פינוקי האוכל של כרמל, שוק נתניה: ביקור וחוות דעת

מומי הוא מופע של איש אחד, ומדובר בחתיכת מופע, ובחתיכת איש. בשיאו של הסרוויס, אפשר למצוא אותו מתפעל בו-זמנית שלושה סירים ותריסר לקוחות לפחות. הריקושטים מהמולטי-טסקינג המרשים הזה אינם לבעלי לב חלש, אבל הם אכן פולקלור, ופולקלור זה חלק מהעניין פה.

מסביב, נדמה שכולם יודעים להכיל את זה, התרגלו לזה, מתייחסים לזה כמו חלק מהתיבול. יש כאן שיפוצניקים בהפסקה הכי טעימה של פועלים במזרח התיכון, בטוח, ליד דייט זוגי שיודע מה רומנטי באמת, נהגי מוניות שלא ממהרים לנסיעה הבאה ומשפיענים שנתפסו בפעם הראשונה בעשור האחרון ללא דחף לצלם, אלא רק לאכול.

מעל, האישיות של מומי מנהלת, שולטת. הוא יודע לקחת הזמנה לשישי בבוקר ולהגיד לסועד אחר מה בדיוק יהיה לו פה לאכול עוד ארבעים דקות, אחרי הסיבוב. הוא מגניב ללקוח קבוע קופסה נדירה, לא לכל אחד, של בשר מוח, ויכול להגיד לך בנון-שאלאנט שמה שאתה רואה מול העיניים – סיר מלא עד שלישו בבשר ואפונה – הוא בעצם "סיר ריק, ואתה רואה לבד שאין פה אפילו מנה".

מישהי אחרת, נוספת, מבקשת מעמדתה בתור קצת קוקלה בנפרד, והוא מגלגל עיניים. "אני יודע שראית אותי נותן לזה שהיה פה לפנייך, אבל קוקלה לא הולך עם מה שהזמנת, ועכשיו בכל זאת אני אתן לך כי זה לא הוגן כלפייך". זה ההסבר, ואיזה הסבר נהדר זה.

בחוץ, שוק נתניה גועש, משתדרג מדי יום, תופס ויראליות מבורכת (כולל סיורי אוכל מהמוצדקים שיש כאן), מאתגר את עצמו ואת מוסדותיו עם החדש והנוצץ. כאן, בסמטה, מעל הסירים המכוסים-נפתחים, מומי ימשיך לעשות את שלו, בלתי מאותגר, בלתי דואג, הכי טוב. שיימשך כמה שיותר, הלוואי.