פינוי חירום בתוכנית תגלית: הקיץ שבו הם מצאו בית בישראל

ולכן, דווקא ברגע שבו מצופה שירצו לעזוב, קיבלנו עשרות הודעות מפתיעות: "אני לא רוצה לחזור", "אפשר להמשיך את ההתמחות מהארץ?", "אני שוקל לעלות לישראל." יש כאלה שבכו לא מפחד אלא כי הרגישו שעוקרים אותם ממשהו קרוב ללב. ברגע שכולם נדרשו להתרחק, הם הרגישו הכי קרובים.

ביום שישי, כשנפרדתי מהם, ראיתי את הכרת הטוב וההערכה העמוקה לתוכנית הן לתוכן והן לאופן שבו טופלו בשבוע הזה. הפרידה הייתה מרגשת, מלאה צער אבל גם תקווה גדולה. הרבה מהם אמרו: "מקווים להתראות שוב בקרוב", "אם המצב ישתפר אחזור לארץ בהמשך הקיץ", "אני רוצה לחזור שוב כמשתתף בתוכנית".

הם באו לכאן לקיץ של התמחויות ויצאו עם שייכות. אני עוסק שנים בחינוך יהודי ובחיזוק הקשר עם התפוצות. אך דווקא בסיטואציה הזו, תחת לחץ, הבנתי את עומק המשמעות של מה שאנחנו עושים. הצעירים לא רק באים – הם מתחברים. לא רק למקום אלא למה שהוא מייצג.

החיבור הזה לא נולד מסיסמאות. הוא נוצר מהמפגש האנושי, מהרגעים הקטנים ומהחיים עצמם. התגובה שלהם, ברגע משבר, לימדה אותי שיעור חשוב: כשמייצרים חוויה אמיתית ומשמעותית, עם עוגן רגשי, נוצרת שייכות אמיתית – הרבה מעבר להתנדבות או סיור. זה חיבור שמחזיק גם ברגעים הקשים. בימים סוערים אלה, נולדה תזכורת חזקה: הקשר בין יהדות התפוצות לישראל לא נבנה רק בסמלים או בנאומים, אלא במפגש בלתי אמצעי – לפעמים דווקא ברגעי קושי. ואם יש לנו אחריות היא להמשיך ולאפשר את המפגש הזה, גם כשהדרך לא קלה. אולי בעיקר אז.

הכותב הוא מנהל תוכניות Onward מטעם טללים, מארגן רשמי של תגלית ומלווה אלפי צעירים יהודים במסע אישי ומקצועי בישראל