פולחן המוות המשולש של ישראל

המוות הוא ממשלת ישראל האמיתית. הוא משתולל ברחובות, זועק בקול רם ומשתיק את החיים. אחרי שנתיים של מלחמת נקם, זעם ופוליטיקה שפלה, קשה שלא להבחין בו ובתבנית הנפשית העמוקה המניעה אותו. אנחנו מדברים בלי סוף על "קדושת החיים" אבל משועבדים לחלוטין לפולחן המוות. פולחן המוות המשולש.

ראשית, כהות מוסרית מוחלטת לחיי פלסטינים. שנית, הפיכת כל מתי העבר מתחילת ההיסטוריה כהצדקה להמשך תעשיית המוות יום יום. ושלישית, העלאת המתים העכשוויים לרמת קדושה, כולל אלה שמתו סתם, כקורבנותיה של ממשלה אכזרית.

הפולחן הזה אינו התוצאה של הסכסוך, הוא אחד המחוללים הראשיים שלו. הסופדים מקוננים על מי שנפלו "על מזבח העם והארץ". והם צודקים. הארץ הייתה למזבח עצום מימדים. ואנחנו וילדינו הקורבנות המועלים עליו מדי יום. קורבנות אדם שלעולם לא יספקו את תאוותם של כהני ארץ ישראל השלמה, רבני יהדות הגזע והשנאה ושל "אל הנקמות" שלהם.

כל חלל מגויס מיד עם מותו מחדש. הופך לעוד חלק מהמנגנון הרגשי והפוליטי. פרפטואום מובילה – מכונת התנועה הניצחית – שבה ככל שמתים יותר ימותו יותר. כי "איך אפשר עכשיו לעצור, אחרי ששילמנו מחירים כל כך יקרים?". וכך כל הלוויה היא דקת דומיה ואלפי הלוויות הפכו לאלם קולקטיבי שהשתיק את האומץ לשאול שאלות על מס הדמים שממשלת ישראל גובה.