פארק קנדה: נוף הילדות שלנו נשרף, אבל הפרידה הזאת זמנית

מבין כל אלבומי הילדות שלי, הגדושים בתצלומים דוהים שצולמו בפילם – זכור לי אחד במיוחד. זהו אלבום סלילים ירוק ועבה, שבו – בין שלל התמונות הנושנות – היתה נעוצה תמונה אחת שאהבתי במיוחד. אני נראה שם, בגיל 8 או 9, יושב ליד אגם קטנטן, בזמן טיול משפחתי – ואושר גדול על פניי. כמובן, אין לי מושג על שום מה האושר. מאה שנים, לך תזכור.

אבל העניין המסתורי באמת בתמונה הזו היה שמעולם לא הצלחתי לזהות היכן היא צולמה. שזה מוזר, כי ברוב אלבומי הילדות שלי, הכל היה מתועד, ממוספר ומקוטלג להפליא. ורק תמונות בודדות – וזו ביניהן – היתה נטולת שם ושנה.

ואיך זה שדווקא היא? הרי דווקא במקרה שלה, כל כך רציתי לדעת היכן צולם כל האושר הזה.
בבגרותי, בכל טיול שעשיתי בארץ, חיפשתי אחר אותה פינה. אולי הפעם אמצא את אותה אהבה נושנה? אבל כלום.