על רקע חזרת המשלחת מדוחא: משפחות החטופים בעצרת בתל אביב

נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי שרעבי מקיבוץ בארי, שחזר לאחרונה מביקור עם בנותיה בניו יורק, אמרה: "חזרתי עם כוחות. גם מעבר לים מבינים את עומק המשבר ואת הצורך להחזיר את החטופים מיידית. אופיר שרעבי, בתו בת ה-16 של יוסי, הוסיפה בקול חנוק: "אני רואה את המדינה שלי בוחרת מוות על פני חיים. איבדתי את אבא שלי – וזה היה יכול להיות אחרת. יכולתי להיות ילדה בת 16 שאבא שלה חזר מהשבי. ואני עכשיו ילדה בת 16 שנאבקת כדי שלאבא שלה יהיה קבר. באיזה עולם זה הגיוני?!".

אביאלה חיאל, אמם של נועה וגידי חיאל שנרצחו במסיבת הנובה: "שמונה ימים הייתי אמא שבורחת מבשורה. שמונה ימים של תקווה וחרדה עד שקיבלתי את הבשורה: נועה וגידי לא ישובו. את הילדים שלי אי אפשר להחזיר – אבל את החטופים עוד אפשר".

נעמה לוי, שנחטפה ממוצב נחל עוז והוחזקה בידי חמאס במשך 477 ימים, עלתה לראשונה לנאום בכיכר: "במהלך התקופה הנוראית והבלתי נתפסת הזו סיפרו לנו ששכחו אותנו. אבל אני לא האמנתי. ראיתי אתכם בכיכר – וידעתי שנלחמים עליי. זה נתן לי כוח ותקווה". לוי תיארה את תנאי השבי הקשים: "לפעמים ימים שלמים בלי אוכל, ומעט מים. באחד הימים, לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם. השובים שלי הניחו סיר מחוץ לבית בו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז. וזה מה שהחזיק אותי. אבל יותר מהכל הפחידו אותי ההפצצות".

היא הוסיפה: "הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי. זאת היתה המציאות שלי. זאת עכשיו המציאות שלהם. אין להם לאן לברוח. הם רק מתפללים".