נדב וירש, יו"ר פורום יהלומי קרב ולוחם הלום קרב בעצמו, אומר בשיחה עם וואלה: "כל מקרה התאבדות של לוחם או חייל משוחרר הוא מקרה שכנראה ניתן היה למנוע. ברוב המקרים היו סימנים מוקדמים – שיחות, תסמינים ברורים, בקשות לעזרה – אך לצערי המערכת מאוד איטית, בירוקרטית, ומתעלמת מהמצוקה. יש מחסור באנשי טיפול, ולכן גם אלו שפונים לא תמיד מקבלים ליווי מלא".
וירש, שייסד את פורום יהלומי קרב, ארגון גג לאלפי לוחמים הלומי קרב, מציין כי כיום אין מערך חירום יעיל שייתן מענה מיידי ברגעי השיא של המשבר. "אין ליווי ארוך טווח, המטופלים נופלים בין הכיסאות. יש יותר מדי דגש על ניירת ותהליכים, ופחות מדי נוכחות אנושית, הקשבה וזמינות. אנחנו רואים את זה בשטח כל הזמן וכואבים את המחיר".
רונה אקרמן, עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית וסמנכ"לית עמותת מרכז אלה לסיוע נפשי במצבי אובדן, טראומה ומשבר, מוסיפה כי הלחימה מותירה "פציעות שקופות" – פגיעות נפשיות שהשיח עליהן התרחב, אך הן עדיין מלוות בתחושת בושה וקושי. "הלוחם, שרואה בעצמו וגם נתפס בעיני החברה כאדם חזק, עצמאי ובעל מסוגלות גבוהה, מתקשה להכיר בתחושות של תשישות, אובדן וחולשה שמופיעות לעיתים לאחר הקרב או בשעת הפוגה. הפער בין הדימוי העצמי לבין תחושת חוסר האונים עלול לערער את הזהות, לפגוע בדימוי העצמי וליצור קושי עמוק בדיבור על התחושות, גם מול עצמו וגם מול אחרים".
לדבריה, התקופה שלאחר הלחימה, כאשר הלוחם שב לביתו או נשאר בבסיס ללא תחושת שייכות או משמעות ברורה, עלולה להיות מסוכנת במיוחד: "זו נקודה נפיצה שבה רבים חשים אובדן דרך ואינם יודעים כיצד להמשיך".
אקרמן מדגישה את הצורך בזיהוי מוקדם ובהנגשת טיפול: "חשוב שנהיה ערים למצוקה הזו, עלינו לאותת לכל לוחם ולוחמת שיש דרך לקבל עזרה. הפנייה לטיפול אינה סימן לחולשה, אלא להפך. ככל שהטיפול יינתן מוקדם יותר, כך נוכל למנוע הידרדרות. אובדנות אינה מצב בלתי הפיך. אפשר לטפל, יש תקווה, וכל לוחם ולוחמת חייבים לדעת שהם לא לבד, ויש דרך החוצה מהכאב".