עידית סילמן מציגה: שלוש שנים לפרשה ששינתה את ישראל

פוליטיקאים אולי לא היו מעולם סמן ימני ליושר, אבל לפחות גם לא היו שם נרדף להיעדרו במובן של חוסר אמינות ויכולת לשנות עמדה, תפקיד או אפילו מפלגה כשהם מכפיפים את הלאומי לאישי.

אדרבא, כאשר הדהים פעם – לא ראש ממשלה, לא שר ואפילו לא חבר כנסת, אלא בסך הכל חבר מועצת עיריית ירושלים – רחמים כלנתר ועבר מסיעת "הפועל המזרחי" לסיעתו של ראש העיר, גרשון אגרון, כדי לשדרג את מעמדו, נטבע על שמו מושג: כלנתריזם.

כל זה אירע ב-1956, על רקע רצון להקים בעיר בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת… הו, כמה רחוקים מאתנו ימי התום ההם, שנראים כאילו נלקחו ממציאות פוליטית אחרת.

למה נזכרתי ב"רחמים לא ידע בושה"? כי היום מלאו שלוש שנים בדיוק לאחד ממעשי הנבלה הגדולים, אפילו בעידן הפוליטי הנוכחי, רדידות מוסרית שאין כדוגמתה אפילו במי האפסים שבהם משכשכים חברי הכנסת שלנו כבבריכת פעוטות: עידית סילמן, יושבת ראש הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, ערקה לשורות האופוזיציה.

הזמן עשה עמה חסד: עד היום, אפילו מי שמבקשים לעלוב בה (בצדק) ברשתות החברתיות, כותבים לה משפטים בנוסח: "את על חמץ בפסח פירקת פה ממשלה". הלוואי.

הלוואי שהיה מדובר בחמץ בפסח, לפחות היה אפשר להבין ואף להעריך את דבקותה במסורת ישראל. רק שהיא עשתה את תורתה פלסתר. נזכיר: שר הבריאות, ניצן הורביץ, הודיע כי יקיים את פסיקת בג"ץ ולא יאכוף בדיקות בכלי הנכנסים בשערי בתי החולים. כלומר – יקיים את החוק כלשונו.

נחשו מה? זה עדיין החוק – ובאשר לכיבוד פסיקות של בית המשפט העליון, בפעם האחרונה שבדקתי לראש השב"כ קוראים עדיין רונן בר. כלומר, אפילו נתניהו שמחזיק בשיא הכהונה לראשי ממשלות בישראל, לא יכול להפר את הנחיית בג"ץ, קל וחומר שניצן הורביץ לא יכול היה לעשות כן.

ובכל זאת סילמן פוצצה את הנושא ברעש גדול ונקטה תרגילי התחמקות, כולל שליחת בעלה, שמוליק, אל התקשורת כדי לספר עד כמה היא חרדה לחלקה בעולם הבא.

אודה שאין לי מושג אם יש עולם אחרי העולם הזה, אבל אם כן, אזי לפחות בדבר אחד איני חלוק עם משפחת סילמן: אני מקווה בהחלט שהפרשה ההיא תיזכר לה כשתגיע לשם אחרי 120, יש לי תחושה עמומה שבית דין של מעלה עלול לפרש את האירועים אחרת מר' שמואל.

אבל בואו נחזור לעולמנו ולמה שקיבלה סילמן תמורת העריקה: משרד בישראל. נכון שכבר לא מדובר בכבוד גדול במיוחד, על הרצף של אבי מעוז ומאי גולן, אבל זה מה שסילמן רצתה – וקיבלה: שריון ברשימת הליכוד ומשרד ממשלתי (ממילא איכות הסביבה זה של שמאלנים) – הכל כפיצוי על ש"הייתי טובה עד הסוף" כמו שלמדנו מפי הגבורה.