עזה אחרי 22 חודשים: מי יציל אותנו מממשלה שאיבדה כיוון?

בעוד זמן לא רב, תתחנן ישראל להפסקת אש בעזה. מה שניתן היה להשיג – ולא פחות חשוב מכך, גם להציג – אם לא כניצחון מסוים אזי לפחות כהישג, יהפוך לרסיסים קטנים שמהם יתקשה אפילו אמן-פוטושופ כנתניהו להרכיב תמונת ניצחון.

תכף נגיע למדינות העולם הגדול, נאור בעיני עצמו, שימלאו תפקיד חשוב בעצירת המלחמה, אבל קודם כל הבה נפנה את המבט פנימה, אל עצמנו: זוכרים את רוח ההתנדבות וההתגייסות של הימים הראשונים?

זוכרים איך מטיילים ישראלים וסטודנטים מילאו כל מושב אפשרי במטוסים שהשיבו אותם ארצה, עוד לפני שהגיעו צווי המילואים אל כתובותיהם בישראל?

זוכרים איך מתנדבים מקרב האוכלוסייה האזרחית פעלו שכם אל שכם, ללא הבדל של אמונה או שיוך פוליטי, כדי להיטיב עם החיילים ועם המפונים, תחילה מהנגב ואחר כך גם מהצפון?

היום התנועה היא הפוכה, בוודאי שבכל הקשור לחיילי המילואים. למרות ניסיון להציג כל מני פסאדות של לוחמים שתובעים ניצחון בכל מחיר, הרי שעל כל אחד כזה יש עשרה שכבר שבו לטייל בעולם, ללמוד בחו"ל – וגם אלה שנותרו בישראל מנסים לתמרן את שלטונות הצבא כדי לא להיות מזומנים שוב למילואים: פטור רפואי, פטור נפשי ועוד.

צה"ל מנסה בכל מאודו להציג תמונה אחרת, אופטימית יותר של אחוזי המתייצבים למילואים, אבל שלא לייחוס מודים גם בו שיש ירידה בנכונות לשרת במילואים.

מי שחושב שזה ייעצר שם, טועה. בקרוב נראה גם ירידה בהתנדבות לשירות קרבי. גם את זו ניתן להסוות כשמרחיבים את המעגל והופכים יחידות חצי-קרביות לקרביות, אבל המספרים ילכו ויתחדדו.