“עוד לא התחלנו לחשב מסלול מחדש, כי אין לנו שום מסלול”

יום ראשון בצהריים, פחות מ-48 שעות אחרי המטח הראשון ששיגרה איראן לעבר מרכז הארץ. הלובי של מלון “Play” במתחם מידטאון בתל אביב, אחד המלונות שאליהם פונו משפחות שבתיהן נפגעו, היה ריק כמעט. שתי מלצריות, אחמ”שית, ודממה כבדה. ליד אחד השולחנות ישבו שני גברים בשנות ה-50 וה-60 לחייהם. אחד מהם דיבר בטלפון הנייד, בניסיון להרגיע בן משפחה. השני שתק. כשפניתי לגבר ששתק, הוא הצביע על האחר, הציג אותו כאחיו, תמיר, ואמר: “דבר איתו, הוא יודע לספר את זה יותר טוב”.

תמיר סיים את שיחת הטלפון וביקש שאשב מולו. “אחי ואני גרים בבית הזה ברמת גן משנת 1967”, הוא סיפר. “הבניין שלנו חטף נזק, אבל הוא נפגע רק מההדף, לא בפגיעה ישירה. עשינו קידוש, ומייד אחרי כן הייתה אזעקה. ירדנו למקלט הישן ופתאום שמענו בום חזק. הרגשנו שהלב שלנו קפץ. הייתה לנו תחושה שהבניין נפגע. כולם היו בחרדות במקלט, היו צעקות ובכי. במקלט הזה היינו גם במלחמת המפרץ הראשונה, אבל פה זה מקרה אחר. התחושות שלנו באותם רגעים היו קשות. אתה מרגיש עירום, בלי בית. שהינו במקלט שעתיים, עד שפיקוד העורף אמר שאפשר לצאת מהמקלטים.

"כוחות כיבוי ושוטרים הגיעו כדי לבדוק את הבניין. חיצונית הוא נראה הרוס, ופנימית הוא במצב שאפשר לשפץ. הסלון שלי, נניח, יחסית בסדר, חוץ מהחלונות שהתנפצו. אבל כיוון שהבניין והדירה לא במצב של מגורים, אחי ואני ישנו כמה שעות אצל חברים, ובשבת בבוקר פגשנו עובדת סוציאלית ברמת גן. משבת בצהריים אנחנו במלון. אני כל הזמן אומר לעצמי שלמרות הכאב וההרס, היה יכול להיות יותר גרוע, ותודה לאל אנחנו בחיים. את הבניין שלנו, בן ארבע קומות, אפשר לשקם. הבניינים הגבוהים יותר שמולנו נהרסו”.

פחד אלוהים

מוטי, שכן של שני האחים מבניין סמוך, פונה גם הוא לבית המלון. “אני גר בבניין שהוקם לפני חמש שנים”, הוא סיפר. “ביום שישי נכנסתי לממ”ד עם החתול שלי. אשתי לא הייתה בבית באותו זמן, למרבה המזל. אחרי האזעקה היה בום ראשון חזק, בום שני חזק ובבום השלישי חלון הממ”ד נפתח. שמעתי מבחוץ אזעקות של מכוניות, הרחתי עשן, וראיתי את הבניין הצמוד אפור לגמרי. על רצפת הממ”ד שלי ראיתי אבק. חיכיתי עד שהיה אפשר לצאת, וכשיצאתי, ראיתי שהסלון וכל החדרים נהרסו לגמרי. רק הממ”ד נשאר יחסית שלם. הממ”ד הציל את חיי.

"הדבר הראשון שעשיתי זה לטאטא את הבית, אבל תוך פחות מדקה המשטרה דפקה אצלי בדלת ופינתה אותי, ואת כל התושבים, מהבניין. זה היה פחד אלוהים. בחדר המדרגות ראיתי שהמעלית איננה, נהרסה לגמרי, וכשיצאתי מהבניין ראיתי מלא חיילים ושוטרים, מכוניות הרוסות, מים על הרצפה וריח שרוף. ככה, במשך שעתיים, הסתובבתי בתוך עצמי ומסביב לכל הזירה הזו, ולא הבנתי מה קורה. עד עכשיו אני לא מעכל.

"בשלב מסוים אתה מבין שאתה חסר בית. לא חסר כול, אבל חסר בית. למחרת, כשחזרתי להביא מהבית את הדברים שנשארו, כי לא היה לי זמן לצאת עם ציוד, זה היה קשה. אני עד עכשיו בטראומה, לא מרגיש טוב, לא אוכל, מקיא, אוכל סרטים, לא מתפקד. פתחתי לפני ארבעה חודשים עסק חדש ליינות ברמת גן בשם ‘יינני’, ואני לא יודע איך אגיע לעבוד בכלל. אני לא מסוגל. פיזית אני נראה בסדר, ברוך השם, אבל מנטלית אני מפורק. אני לא יודע מה יהיה”.

בדיוק בסיום השיחה עם מוטי נכנסה לטרקלין הריק אחמ”שית המלון, וצעקה שהתקבלה התרעה של פיקוד העורף. היא לקחה אותנו לקומה מינוס 1 של המלון, לחדר שמשמש כמקלט. שם פגשתי לא מעט ממפוני רמת גן ששוהים במלון. “אתה מקליט?”, שאלה אותי ורוניק, אחת המפונות, לאחר שהצגתי את עצמי ככתב "מעריב".

“היינו בבניין רק בן הזוג שלי ואני, אישה מבוגרת שהיא ראש ועד הבית, וזוג עם תינוק בן שלושה חודשים. רגע לפני שבן הזוג שלי נעל את דלת המקלט, נשמע בום, ומההדף הוא עף לתוך המקלט. החשמל בבניין נפל, ובגלל שדלת המקלט לא נסגרה עד הסוף ראינו עשן לבן ואז שחור. האמא של התינוק התחילה לצרוח ולבכות, והבאתי לה מים קרים כדי שתירגע וכדי שהתינוק יהיה רגוע. כשיצאנו, ראינו קטסטרופה, ושהחתולים שהיו לנו שם נהרגו”.

כאילו אסון התאומים

בלילה הבא נורו מטחים נוספים, ובניינים נוספים, בכמה ערים, ספגו פגיעות קשות. ביום שני שמתי פעמיי למלון “הרודס” בתל אביב, שגם אליו פונו תושבים.

“ברגע שהתחילה האזעקה נכנסתי לממ”ד, ואחרי כמה דקות שמעתי את הבום הראשון, שנשמע חזק, אבל לא משהו שלא שמעתי לפני כן”, סיפר לי שם רפאל, תושב בת ים שביתו נפגע. “בבום השני ראיתי את דלת הממ”ד עפה באוויר, ואז את כל הבית הרוס. אם לא הייתי בממ”ד, לא היינו מדברים עכשיו. אני עוד לא מעכל מה שקרה. אני גר בבניין הזה כמעט שבע שנים, ועברנו בו מבצעים וירי טילים, אבל דבר כזה מעולם לא היה.

"איבדתי כמעט את כל תכולת הדירה, ואני לא יודע מה לעשות. אתה מרגיש חסר אונים. אני זוכר שעוד לפני שהספקתי להבין את גודל האסון הגיע צוות חילוץ לפנות אותי, ורק כשיצאתי מהבניין וראיתי מבחוץ את מה שקרה הבנתי שניצלתי בנס. אני לא יודע אם ומתי אוכל לחזור לבית הזה, אז כרגע אני במלון. אבל כמה אפשר להיות במלון? זה לא הבית שלי. אני מודה לאלוקים על זה שיצאתי בלי פציעה, אבל התעוררתי בלילה האחרון מסיוטים, ואני לא מצליח לתפקד. לא יודע מה יהיה”.

“זה מרגיש כאילו אסון התאומים קרה לנו בבניין”, אמר מיכאל, דייר בבניין בבת ים שספג פגיעה ישירה. “אין אצלנו ממ”ד, בכל זאת, בניין ישן, אז כשהתחילו האזעקות ירדנו, אשתי ואני, למקלט. שמענו את הבום החזק וישר הרגשנו שהבניין נפגע, בייחוד כשאחד מהדיירים עף מההדף על דייר אחר. כשהגיעו צוותי החילוץ הבנו שהבניין קרס, שיש נעדרים שלכודים בין ההריסות, והרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. בהתחלה עוד חשבתי שמשהו יישאר מהבית שלנו, ושנוכל בהמשך לבוא ולקחת דברים, אבל הכל הלך קפוט. לא נשאר כלום.

"כל החלום של אשתי ושלי הלך, כל הכסף ששמנו כל החיים בשביל לקנות את הדירה, כל העתיד שלנו הלך. מצד שני, אנחנו מרגישים גם בני מזל כי שכנים שלנו, חברים שלנו, נהרגו, אחרים נפצעו, ומצבם הרבה יותר גרוע משלנו. אני לא יודע מה יהיה, אני לא אופטימי, אבל אין לי ברירה. בינתיים אנחנו במלון, נסערים, עוד לא התחלנו לחשב מסלול מחדש, כי אין לנו שום מסלול. אני רק יודע שאם לא המקלט – לא היינו פה עכשיו”.