עגלה עם קופה – וואלה כסף

הולך לו מר ישראלי בסופרמרקט, דוחף לפניו את עגלת הקניות, מעמיס עליה פסטה, אורז, ירקות למרק לפי הרשימה שבידו. עובר אל חומרי הניקוי, נזכר לפתע ששכח קפה וחוזר אל המדפים שעליהם גם תה וסוכר. את השניצלים שהוא אף פעם לא זוכר אם לקנות לפי ק"ג או לפי יחידות, הוא שומר לסוף.

כך גם באשר למוצרי החלב – למה שיעמדו סתם בעגלה? הן גם כך, עד שיעבור בקופה, עד שיסיע את העגלה לחניון, עד שיפרוק הכל אל תא המטען וישיב אותה לטור הארוך כדי לקבל את חמשת השקלים שלו בחזרה, עלולה לחלוף כמעט שעה.

הולך לו מר ישראלי, פעם גבר גאה שמפרנס את משפחתו בכבוד – ולא יודע את נפשו מרוב דאגה. את הקנייה השבועית הנדרשת עיכב ביומיים, כדי שתתרחש אחרי שקניות החודש הקודם בכרטיס האשראי ירדו מחשבון הבנק שלו. והלוואי שרק בכך היה מדובר: יש גם את ביטוח הרכב שצריך לחדש – וכל זה עוד לפני תחילת החודש, שאז יירד התשלום החודשי הקבוע של המשכנתה, אחר כך החוגים של הילדים.
"אני רוצה להירשם גם לג'אז", תובעת הרקדנית הקטנה בת השמונה – למרות שביקש מאשתו לשוחח עם הילדים על כך שהשנה יסתפקו בחוג אחד.

הדאגה מתחלפת בכעס. עכשיו הוא מקלל – לא חלילה בקול רם (הוא ממש לא מאלה), אבל בלב הוא מאחל כל רע לאסם, לשטראוס, לתנובה, לדיפלומט – ולכל יצרני ויבואני המזון באשר הם. מצד אחד אצלו מקצצים בימי הבראה, מקפיאים את עליית השכר שכה חיכה לה, מייקרים את המע"מ, הדלק והארנונה – אבל אצל היצרנים והיבואנים? חגיגה! הקפה שהוא אוהב לשתות התייקר כבר שלוש פעמים מאז תחילת השנה. למה בעצם? עד כדי כך נסק מחירם של פולי הקפה? כשהוא חושב על זה לעומק הוא מתעצבן עוד יותר – "עלייה בתשומות הייצור", נאמר בהודעת החברה, בעברית מכובסת.

מה התייקר להם כל-כך? הוא שואל בליבו. חומרי הגלם דווקא הוזלו, גם שכר העובדים לא עלה. אז נניח שהעלו להם את החשמל – ולו לא העלו? אז מה, הוא יכול להתייצב אצל הבוס שלו עם חשבון החשמל ולבקש תוספת? מה פתאום, הוא הרי לא יצרן מזון או יבואן גדול שמתחכך בקוקטיילים עם שר הכלכלה, אולי אפילו תורם כמה שקלים לפריימריז של כמה דמויות מפתח במפלגה הנכונה.