Connect with us

דעות

סקר: ארבעה מכל עשרה ישראלים סבורים שאיראן כבר אינה איום קיומי

Published

on




ג'ון היין ושון קונולי, כך למדתי השבוע, היו שני סטודנטים כאשר הגו את הביטוי האמריקאי "לקפוץ מעל הכריש" – או כפי שתרגם אסף כהן, "לקפוץ את הכריש" (באנגלית: Jumping the Shark). זה ביטוי שמתייחס למי שלא יודע מתי הגיע הזמן להפסיק, ומקורו בפרק מהעונה החמישית של סדרת הלהיט הטלוויזיונית "ימים מאושרים" משנות ה-70.

בפרק המדובר, כוכב הסדרה – "הפונז" (שמשחק הנרי וינקלר) – מזנק בבגד ים, אבל בלי לוותר על מעיל העור המפורסם שלו, מעל כריש. כלומר, זהו פרק שבו כבר היה ברור שהסדרה הפכה מהצלחה קומית לבדיחה. תוכלו למצוא את הסצנה בחיפוש קצרצר ברשת.

"הודות לרגע המכונן הזה", כותבת אנני דיוק בספרה "לחתוך בזמן", "הביטוי 'לקפוץ את הכריש' נהפך לעלבון אולטימטיבי בתרבות הפופולרית". מושג שנמצא בשימוש רווח כדי לזהות את הרגע שבו משהו מתקלקל. זה ביטוי שמשתמשים בו כדי לאתר "את הדעיכה של תוכניות טלוויזיה, סדרות, סרטים ושחקנים, ואפילו ספורטאים, פוליטיקאים ומשפיענים ברשתות החברתיות".

במבט לאחור, כותבת דיוק – שספרה הוא קריאה נמרצת לעזיבה בזמן הנכון של כל-דבר-שהגיע-הזמן-לעזוב – "אפשר לראות מתי מישהו היה צריך לפרוש". במבט לאחור, קל להבחין בנקודה המדויקת שבה מישהו או משהו עבר את שיאו, "להבין מתי החלו העניינים להידרדר באופן חסר תקנה".

"לקפוץ את הכריש" הוא ביטוי אמריקאי שלא נקלט בעברית, ואולי טוב שכך. שהרי השבוע התברר שאפשר לייצר ביטוי כזה משלנו – תפארת המליצה מתוצרת הארץ. גם אצלנו זה יהיה ביטוי שמכוון לרגע שקל לזהות, שבו דרמה, קומדיה או טרגדיה הופכות לפארסה. רגע שבו כבר לגמרי ברור שבאמת הגיע הזמן לפרוש. להם יש "לקפוץ את הכריש" – ולנו יהיה "להקפיץ את מילביצקי". נדמה לי שמעבר לזה לא צריך להסביר.

חנוך מילביצקי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
חנוך מילביצקי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מה קרה לאיום?

האם איראן הייתה אי פעם איום קיומי על ישראל? יש ישראלים שאומרים שלא הייתה. בעיקר ערבים ישראלים. אבל גם בקרב היהודים יש מעטים כאלה. ויש עוד כמה שאומרים שהייתה איום קיומי, אבל "רק במידה מעטה". רוב הישראלים סבורים שערב המערכה באיראן – רק לפני כמה שבועות, גם אם זה נראה כמו נצח – איראן הייתה איום קיומי על ישראל "במידה רבה".

כדי להניח שאיראן הייתה איום קיומי, צריך להאמין להנהגה הישראלית של העשורים האחרונים, ובעיקר למי שעמד בראשה רוב הזמן הזה – בנימין נתניהו. הוא שהרבה להשתמש בטרמינולוגיה הזאת. הוא שהרבה להסביר לישראלים וללא ישראלים, שאיראן הפועלת נמרצות להתחמשות בגרעין היא איום קיומי על ישראל. משמע – היא עלולה לערער את עצם קיומה של ישראל.

כאמור, בעניין הזה רוב הישראלים מאמינים לו. אבל לא במידה שווה. כמעט כל בוחרי הליכוד, מפלגתו של נתניהו, סבורים שלפני המלחמה איראן הייתה איום קיומי על ישראל במידה רבה. רוב בוחרי העבודה, מפלגה קטנה יותר, בצד השני של המפה הפוליטית, ספקנים יותר. שליש מהם חושבים כמו בוחרי הליכוד: איום קיומי במידה רבה. שני שלישים חושבים קצת פחות: איום קיומי "במידה מסוימת".

מה דמיינו הישראלים, או מה הם מדמיינים, כאשר הם חושבים על איראן כאיום קיומי? יש מי שמדמיינים טיל איראני נושא ראש חץ גרעיני הפוגע בלב תל אביב. האיראנים – כבר באפריל 2024 – שברו מחסום פסיכולוגי כאשר ירו לראשונה מטח כבד של טילים על ישראל. לפני כמה שבועות ראינו מה יכול לעשות טיל איראני החמוש בחומר נפץ כאשר הוא פוגע בלב תל אביב, או בשכונות שבפרבריה. המראה לא נעים. אפילו מבהיל. הוא מקל לדמיין את התסריט הגרוע הרבה-הרבה יותר של טיל מסוכן הרבה-הרבה יותר.

וכמובן, ישראלים – איך נקרא להם, מתוחכמים יותר? – לא מדמיינים את הטיל האיראני שנורה על תל אביב, אלא את הטיל שמאיים עליה. עצם קיומו הוא האיום הקיומי, כי הוא מגביל את היכולת של ישראל לפעול בחופשיות במרחב, נגד איראן עצמה, או נגד שלוחותיה. על פי התפיסה הזאת, הודעה מוסמכת ומאומתת על כך שיש בידי איראן טיל גרעיני היא כשלעצמה לא רק האיום הקיומי – אלא תחילת המימוש של האיום הקיומי.

ב-24 ביוני, בדיוק לפני חודש, ממשלת ישראל הודיעה כי "ישראל הסירה מעליה איום קיומי מיידי כפול – הן בתחום הגרעין והן בתחום הטילים הבליסטיים". זה היה עם כניסתה של הפסקת האש לתוקף. מאז מתנהל דיון, ולפעמים ויכוח, על השאלות – מה הצליחו ישראל וארצות הברית להשיג במבצע שלהן, ומה לא הצליחו להשיג? לא הכול ידוע. לא הכול ייוודע בקרוב. מתקנים שנפגעו נמצאים מתחת לאדמה. ייתכן מאוד שגם האיראנים עוד מנסים להבין מה קרה להם. ואחרי שיבינו, לא ימהרו לספר. בטח לא לישראל.

פורדו. האתר בצבעי אפור- כחול נשרף מבפנים (צילום: MAXER תמונות לווין)
פורדו. האתר בצבעי אפור- כחול נשרף מבפנים (צילום: MAXER תמונות לווין)

כלומר, כאשר ישראל הודיעה ש"הסירה מעליה איום קיומי מיידי כפול" היא עשתה זאת על סמך מידע חלקי. אולי הסירה, אולי לא הסירה. ואם הסירה – צריך לברר מה הסירה. שווה לשים לב לניסוח: "איום קיומי מיידי". זה מרמז על פרסומים לגבי כך שאיראן הייתה על סיפו של ניסיון לעשות מהלך שישנה את מאזן הכוחות האסטרטגי. זה היה המניע ליציאה לפעולה דווקא בעיתוי המסוים שנבחר.

קודם שאלנו: האם איראן הייתה איום קיומי על ישראל? עכשיו נשאל: האם היא עדיין איום קיומי על ישראל? אלה כמובן לא שאלות מקריות. את שתיהן ביררנו בסקר. וכמו שאמרנו על הראשונה – כדי לחשוב שאיראן הייתה איום קיומי צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל, כך נאמר גם על השנייה – כדי לחשוב שישראל "הסירה מעליה איום קיומי" שוב צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל.

לנו, האזרחים, אין יכולת לברר מה היה בידי איראן ומה נותר בידיה, מה היו כוונותיה בעבר, ומה כוונותיה היום, מה האמצעים שהיו בידי ישראל כאשר פעלה להסיר את האיום, ומה האמצעים שיש בידיה כיום כדי למנוע ממנו לשוב ולהתממש. כל שיש לנו הוא אוזניים, מידה של שיקול דעת, מה שאומרים לנו המנהיגים, ומה שהם ושלוחיהם, ולעיתים גם יריביהם, מדליפים לכלי התקשורת.

כמעט שישה מכל עשרה ישראלים אומרים שערב המערכה איראן הייתה במידה רבה איום קיומי על ישראל. פחות משניים מכל עשרה ישראלים סבורים שגם אחרי המערכה איראן היא במידה רבה איום קיומי על ישראל. זה מלמד על הצלחה. האם מדובר בהצלחה של המבצע? אולי – אבל בעיקר בהצלחה של המנהיגים שמדובר בהם, נתניהו ודונלד טראמפ, לשכנע את הישראלים שהמבצע הצליח. ארבעה מכל עשרה ישראלים סבורים כיום שאיראן כבר אינה איום קיומי, או שהיא איום כזה רק "במידה מועטה".

מי הכי משוכנעים בזה? הנה ההוכחה שמה שעומד על הפרק איננו ניתוח מפורט של המציאות, אלא בעיקר אמון במנהיגות. מי שחושבים שבערב המלחמה איראן הייתה האיום הכי חמור, הם גם אלה שחושבים באופן הכי נחרץ שהאיום אכן הוסר. הם האמינו לאזהרות החמורות של ההנהגה מפני איראן לפני המערכה – והם מאמינים להודעות המפליגות על ניצחון של ההנהגה אחרי המערכה.

נביט שוב על בוחרי אותן שתי מפלגות שהזכרנו קודם. מקרב בוחרי הליכוד, ארבעה מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. מקרב בוחרי העבודה, רק שניים מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. אלה האמינו ומאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה, ואלה לא האמינו ולא מאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה.

ואיראן? היא עודה איום משמעותי על ישראל. אם נזיז הצידה את המילה "קיומי", שמשמעותה מעורפלת, לאיראנים יש בהחלט מוטיבציה, יש אידיאולוגיה, יש משטר עוין, יש כוונת זדון. ייתכן שיש להם פחות משאבים. התקווה היא שיש להם פחות משאבים. אבל משאבים הם דבר שמתכלה ונצבר מחדש. כלומר – קל יותר לקבל בהודעת ישראל את המילה "מיידי" – קשה יותר לקבל את המילה "הסירה".

מה קרה לימין?

הציבור הישראלי זז ימינה. או כך נהוג לפחות לומר. מה זה אומר? לא תמיד לגמרי ברור. בנושאים מסוימים – נניח, הסוגיה הישראלית-פלסטינית – זה אומר שעמדותיו נעשו קשוחות יותר בתביעה לביטחון, ומסויגות יותר בנכונות לפשרות שעשויות להוביל לשלום (בין השאר, כי הציבור זז ימינה גם בכך שאינו מניח שיכול לבוא שלום). בסוגיות אחרות – נניח, הצבעה – התזוזה ימינה הרבה פחות מובהקת. התמיכה בממשלת הימין על מלא אינה גבוהה במיוחד, בטח לא יחסית לעבר. כלומר, הציבור זז למפלגות שנתפסות כממוקמות קצת יותר לכיוון המרכז.

וגם על זה צריך לשאול: מה זה אומר "לכיוון המרכז"? האם נפתלי בנט או אביגדור ליברמן מציגים עמדות ביטחוניות פשרניות יותר מאלה של אבי דיכטר או ישראל כ"ץ? לא בטוח. במקרה שלהם, המילה "מרכז" אינה מבטאת פשרנות ביטחונית או מדינית, אלא עמדה חברתית. הם נכונים הרבה יותר מדיכטר וכ"ץ לשתף פעולה עם קבוצות ישראליות שאינן ימניות מובהקות. הם "מרכז" במובן זה שאינם רוצים קואליציה ישראלית שהיא "ימין על מלא", אלא קואליציה ישראלית אחרת (הם יאמרו: ברית ציונית).

נפתלי בנט, בנימין נתניהו (צילום: אבשלום ששוני,מרים אלסטר פלאש 90)
נפתלי בנט, בנימין נתניהו (צילום: אבשלום ששוני,מרים אלסטר פלאש 90)

כשמדובר בהגדרה עצמית, הציבור הישראלי זז ימינה כבר די מזמן. התזוזה העיקרית הייתה לפני 25 שנים לערך, לאחר התמוטטות תהליך קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה. ממש בקרוב נציין רבע מאה מאז האירועים הללו. אחר כך באה עוד עלייה, בתחילת העשור. האם הציבור זז עוד יותר ימינה בהגדרתו העצמית בעקבות שבעה באוקטובר?

סקרים שבחנו את השאלה הזאת לפני ואחרי מתקפת חמאס לא מצאו עדות ממשית לכך. עומר יעיר מאוניברסיטת רייכמן הסביר ש"מאז מתקפת חמאס האכזרית בשבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה, התחזקו בקרב הישראלים העוינות וחוסר האמון בפלסטינים, אך לא התרחשו שינויים מהותיים באופן שבו הישראלים מגדירים את האידיאולוגיה שלהם. במובן הזה, הישראלים לא באמת זזו ימינה – או לפחות עדיין לא".

כמה מהישראלים נמצאים בימין? לפי המחקר של המכון לחירות ואחריות, בערך 45%. זה כאשר הם מחלקים את האוכלוסייה לשלוש קבוצות. סקרים רבים מציעים, וגם מפרסמים תוצאות, בסולם שיש בו יותר משלוש אפשרויות – חמש, שבע וגם תשע. סולם של חמש מציע שתי קבוצות בימין ושתיים בשמאל – ימין מתון או ימין-מרכז בנוסף לימין. סולם של שבע מאפשר לחלק לימין עמוק, ימין וימין מתון או כל קומבינציה אחרת.

בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש שבע דרגות, שמופיעות כמספר: 1 זה שמאל, 4 זה מרכז, 7 זה ימין. אם מחשיבים כל מספר מ-1 (שמאל) עד 3 כשמאל (כי 4 כבר מוגדר כמרכז), גודלו של השמאל היהודי לפי המכון לדמוקרטיה הוא כ-12%, המרכז – 26%, והימין (מ-5 עד 7) – 60%.

זה בסולם של שבע. אבל מה קורה בסולמות אחרים? בטבלה אתם רואים שלוש אפשרויות – שתיים לקוחות מסקרי המדד, ואחת היא של המכון לדמוקרטיה. מה משותף להן? זה בהחלט מעניין: גודלו של הימין לא משתנה. הוא בסביבות 60% מכלל היהודים. מה שונה ביניהן? חלוקת האחוזים בקבוצות האחרות. יש לזה שתי סיבות.

האחת – הנוסח המדויק של האפשרויות. לדוגמה: יש הבדל בין "ימין-מרכז" לבין "ימין מתון". אלה קבוצות שיש ביניהן דמיון, אבל אינן חופפות. בעיקר, כי יש אנשי ימין שלא אוהבים את המילה "מרכז". אם מציעים להם "ימין מתון", הם יבחרו בזה, אבל אם "ימין-מרכז" – הם יזוזו ל"ימין", כדי לא להסכים לתווית של מרכז.

חלוקת המצביעים בקטגוריות ימין או שמאל (צילום: באדיבות ''המדד'')
חלוקת המצביעים בקטגוריות ימין או שמאל (צילום: באדיבות "המדד")

כמו שאפשר לראות בחלוקה לתשע קטגוריות, יש ישראלים שמעדיפים "שמאל מתון" ויש שמעדיפים "שמאל קרוב למרכז". אלה קטגוריות קרובות. אבל לא זהות. אם מסירים אחת מהן, יהיו שיזוזו בהגדרה העצמית לכיוון השמאל, ויהיו שיזוזו לכיוון המרכז.

השנייה – מספר האפשרויות. נניח שמציעים לכם רק שתי אפשרויות, "שמאל" ו"ימין". במקרה כזה, אם אתם מרגישים ב"מרכז", תצטרכו לבחור. ימינה או שמאלה? ונניח שמציעים לכם גם "מרכז", אבל אתם "שמאל מתון" או "שמאל קרוב למרכז", לאן תלכו, לשמאל או למרכז? ונניח שמציעים לכם חמש אפשרויות, שוב – אם אתם בקבוצת גבול, תצטרכו להכריע. ונניח שמציעים שבע, או תשע, שוב תחשבו מחדש על המיקום המדויק שלכם.

מה שאפשר לראות בסקרים שאנחנו מציגים בטבלה, זה שישראלים שרוצים להישאר בימין נשארים בימין. הם יכולים למשוך עוד ועוד לכיוון המרכז, אבל בוחרים – בכל המקרים שיש כאן – קטגוריה שעוד נספרת במסגרת הימין. לכן שיעור היהודים בימין כל כך דומה בכל המקרים. הימין הוא מותג חזק. מי שרוצים להגדיר את עצמם כימין, לא ממהרים לוותר על המותג הזה.

לעומת זאת, במרכז ובשמאל המותגים יותר נזילים. העובדה שקוראים למחנה הזה "מרכז-שמאל" היא כבר עדות ברורה לכך. ואם מדובר במחנה "מרכז-שמאל", התזוזות בתוכו כבר יותר זמינות וקלות. מה זה משנה אם אני או אתם מרכז או שמאל – זה ממילא אותו דבר. בהסתייגות אחת: מה שנמצא בקצה של השמאל. תרצו, תקראו לזה "השמאל האמיתי". בסקר של תשע קטגוריות, אלה הם מי שממוקמים בשמאל העמוק ובשמאל. בסקר של שבע קטגוריות, אלה הם מי שדירגו את עצמם 1 ו-2. בסקר של חמש קטגוריות, אלה הם מי שכתבו "שמאל". גם הקבוצה הזאת לא משתנה בגודלה. בסביבות 5%, או קצת יותר אם מותחים אותה.

ולמה כל זה מעניין? כדי להזכיר שהמרכז-שמאל היהודי נכנס למערכת בחירות כשהפוטנציאל המקסימלי שלו הוא כ-40% מהציבור היהודי. זהו. אין מספיק ישראלים במחנה הזה כדי להקים קואליציה. כמובן, אלא אם מחליטים שהמחנה כולל גם מפלגות ערביות, ואז יהיו לו אתגרים נוספים, משום שיש במרכז הישראלי לא מעט יהודים שבמקרה כזה יעדיפו לזוז גם הם ימינה.

במילים אחרות: המשחק הפוליטי של ישראל מתנהל בגזרה הצרה יחסית של מי שמגדירים את עצמם "ימין מתון" ו"ימין קרוב למרכז". אלה לא שייכים לשליש שהם התומכים המובהקים של הממשלה הנוכחית. אלה עשויים לבחור במישהו או משהו שהוא במובהק ימין, אבל לא בהכרח רוצה קואליציה של ימין מלא-מלא – ובלבד שיהיו משוכנעים שהתוצאה תהיה "ימין". כי את הימין הם לא עוזבים, ולא משנה כמה קטגוריות לבחירה תציעו להם.

השבוע השתמשנו בסקרים ומידע מאתר המדד, בסקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי לחודש יולי, בסקרי המכון לחירות ואחריות, INSS והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ובספר "לחתוך בזמן" של אנני דיוק בהוצאת מטר
[email protected]





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דעות

בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר

Published

on




כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.

לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.

חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)
חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)

אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.

האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.

הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.

ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.

ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.

במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.

רק בכוח?

בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.

שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)
שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)

נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.

ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.

מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.

הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.

מעט מדי ומאוחר מדי

אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.

חיילי צה''ל בעזה - מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)
חיילי צה"ל בעזה – מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)

נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.

הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]





Source link

Continue Reading

דעות

ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי

Published

on




ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.

למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.

אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.

בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.

עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.

כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?

פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)
פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)

בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.

בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.

ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.

שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.

פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)
פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)

שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.

במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.

נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.

התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.

אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.

אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.

אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.

הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים





Source link

Continue Reading

דעות

כישלון ההסברה של נתניהו מדרדר את ישראל לתהום מדינית

Published

on




לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.

דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.

השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.

יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)
יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)

אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.

אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.

זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.

כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.

ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)
איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)

כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.

תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.

אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.

למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית. 





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים