הגנריות של "סירנות" מתבטאת בראש ובראשונה בעובדה שנטפליקס עושה הכל כדי שלא שתזכרו אותה. לשם כך, היא נעזרת בכלים הרגילים: הכוכבים הכי פוטוגניים שכסף יכול לקנות, הנופים הכי פוטוגניים שכסף יכול לקנות והעלילה הכי "נו, זה בדיוק כמו הזה" שכסף יכול לקנות. ומכיוון שזו המטרה, כל היתר נגזר ממנה: העלילה, הכתיבה, התפתחות הדמויות, סתירות פנימיות ודמויות שלא ממש ברור למה נכנסו – אבל היה כסף, אז למה לא. ראיתם איזו שקיעה יפה?

שלא יובן לא נכון: המצוק שעליו שוכנת האחוזה מרהיב, החוף הלבן מזמין, הים הכחול והציפורים שמרחפות מעליו מרגיעים – אבל את כל אלה יכולתי לקבל גם ביוטיוב. הבעיה היא שבדיוק באותו מידה שהנוף משמש כתחליף למהות, גם הכוכבים עצמם עושים זאת. הפסקתי לספור בשלב מסוים את כמות הפעמים שבהן המצלמה השתמשה ביופיין של אלקוק ופייהי כדי לתעד אותן על רקע שקיעה, כשהן מסתכלות אל אופק או בשלל תירוצים סתמיים אחרים.

אלא שכל היופי הזה מסתכם בכלום. זה היה עוד מתקבל על הדעת אם בראש הייתה עומדת יוצרת גנרית כלשהי, אבל מולי סמית' מצלר (שהסדרה מבוססת על המחזה שלה "Elemeno Pea") עמדה מאחורי "עוזרת בית" הנהדרת. היא יודעת לבנות סיפור מרגש וסוחף עם דמויות שלצופים אכפת מגורלן. היא יודעת לכתוב דיאלוגים שמרגישים אנושיים, חיים ובאופן כללי לא חשודים כיצירי בינה מלאכותית. בכל מקרה אחר אפשר היה להתפלפל על כך שזו תסמונת הסדרה השנייה, אבל "סירנות" דומה מדי לכל כך הרבה סדרות נטפליקס אחרות, עד שזה יהיה לא הוגן. בין לבין אפשר לראות הבזקים של ניסיונות גסים לייצר מראית של עלילה, כמו בסיפור טראומטי על עברה של סימון, אבל הוא מעולם לא מתממש ליותר מאנקדוטה בתוך ההתרחשות הסתמית הכללית.