בדיוק כמו ש"גבעת חלפון" הצליח בשנות ה־70 של בין מלחמת יום כיפור להסכם קמפ דיוויד לצייר את החייל המצרי – אז האויב הגדול ביותר של ישראל – לא רק כדמות קומית, אלא ממש כחביבה ואנושית, "ארץ" מצליחה בעידן אחר, אחרי טראומה אחרת, להציג את העזתים באופן דומה: לא כשטן, לא כקריקטורה, אלא כבני אדם. בלי דידקטיקה ובלי פוליטיקה – רק דרך סאטירה. שני המקרים מזכירים שהומור טוב לא בורח מהמציאות – הוא מסתכל לה בעיניים, ואז מצייר לה שפם מצחיק.

"גבעת חלפון אינה עונה" הפך לחלק בלתי נפרד מיום העצמאות – לא פחות מטקס המשואות או חידון התנ"ך, לא רק בגלל שהוא קליל, אלא בגלל שהוא הצליח לתפוס רגע בזמן, והכריח אותנו לצחוק על הפחדים הכי עמוקים שלנו. גם "ארץ נהדרת" חצתה מזמן את הגבול שבין טלוויזיה למיתולוגיה. היא מראה, היא ארכיון רגשי, היא פס הקול הקומי של התקופה. לפעמים היא מבריקה, לפעמים הרבה פחות, אבל היא תמיד כאן, תמיד איתנו, כמו חומוס בפיתה עם חמוצים – לא תמיד יושב טוב בבטן, אבל תמיד מרגיש בבית.

ואולי עוד שלושים שנה נראה את המערכון הזה ונגיד לעצמנו: ככה נראינו. ככה שרדנו. הכל היה משובש, אבל ידענו לצחוק על זה. במציאות שבה אפילו הממלכתיות עולה באש (תרתי משמע) נשאר לנו רק מפלט אחד: ההומור. הוא לא עוצר מלחמות, לא מחזיר חטופים, אבל הוא מזכיר לנו שאנחנו עדיין בני אדם. עדיין ביחד. עדיין ישראלים.