סיום המלחמה בעזה כבר כאן, אבל מי יהיה האחרון שימות?

נזכרתי ברחשי הלב ההם עת סיפר לי השבוע חבר ילדות שהבן הצעיר שלו עומד להיכנס לעזה. כמו יותר מ-90% מהישראלים הוא תמך בכל ליבו ביציאה למלחמת אין ברירה, אחרי 7 באוקטובר, כשהבן שלו היה עדיין תלמיד בתיכון, כמו רובנו הוא סבר שהסבל של האוכלוסייה האזרחית היא בגדר רע הכרחי כדי למצות את הדין עם הרוצחים המתועבים, שההרס שנזרע מסביב צריך להיות על מצפונם של מי שהוציאו מקרבם את המפלצת, תמכו בה, הכילו אותה, יצאו לחגוג את הטבח ברוב עם.

כמו רובנו הוא צהל על כל חטוף שחולץ – בין אם המעטים שהובאו ארצה במבצעים הרואיים ובין על הרבים שנפדו במשא ומתן. עכשיו מעניין אותו רק דבר אחד, כשנסיגת צה"ל – תהא המתכונת אשר תהא, היא כבר בבחינת עובדה מוגמרת: שהבן שלו לא יהיה הקורבן האחרון.

בשולי המחנה יש עוד מי שמפנטזים על כיבוש מלא של הרצועה, אולי על התיישבות מחדש, אולי על "רילוקיישן" כפי שהם מכנים הגירה (מרצון, בטח שמרצון) – לכל אלהה משמשים שרי הימין הקיצוני כפה. אבל מדובר באמת בשוליים שבשוליים, רוב הציבור יודע שהמשחק נגמר.

אם למישהו היה ספק בכך שסוף המערכה בעזה (גם אם תימכר לציבור הישראלי בשיטת הסלאמי ותוצג בתחילה כהפסקת אש טקטית שנועדה לאפשר את מה שמכונה "מתווה ויטקוף") הוא קרוב מתמיד, באו ציוצי טראמפ על משפט נתניהו, שנוסחו בקפידה רבה מדי כך שהסגירו את מחבריהם והבהירו מעל לכל ספק: מדובר בחלק מתשלום עבור עסקה.

כאשר מוסיפים לזה את דברי הרמטכ"ל שהודלפו בכוונה למי שיוליכו את המסר לציבור, מבינים שגם צה"ל מיצה את המערכה. מפה והלאה זה יכול להיות או טבח, שהקורבנות המיידים שלו יהיו קודם כל החטופים – או התקפלות.

חמאס אולי מוכה, מי שרוצה יקרא לו "מובס", אבל הוא כרגע הגוף היחיד שיכול למנוע בסרבנותו, את יישום ההבנות שהושגו מעל לראשו. אותן שיחות "קירבה" שישראל נאותה להן הלילה נועדו בעצם למכור את ההבנות שלהן שותפים כל השחקנים האחרים, מלבד ההנהגה האמורפית של חמאס (פעם עוד היו לה פנים ושמות).