ועדיין, המשימה הייתה קשה מאוד. לשחק באולם קפוא ומנוכר בסמוקוב שבבולגריה לאורך כל העונה היה אמור לעלות לקבוצה במשחקים, אבל היא הייתה עם מאזן ביתי נהדר. ובחוץ? הדהימה במקומות שקבוצות לא ניצחו שנה שלמה.

כך היא הגיעה לרגעי ההכרעה של העונה כקבוצה שמבחינת כישרון יכולה לעשות את זה, אבל בשל התנאים גם יכולה ליפול בדרך. ואם זה לא הספיק, הכוכב הישראלי הגדול שלה, ים מדר, סחב פציעה שבגינה לא היה אמור לשחק. אבל כמו שהפועל הגיעה, גם מדר הגיע ושיחק. בזמן האמת, הקהל צבע את בולגריה המושלגת בצבע האדום, ויצר אווירה מחשמלת, והעביר את ההכרעה למשחק אחד משמעותי בספרד.

גם בו, הפועל לא הייתה אמורה לנצח. ולנסיה, זו שעמדה באמת בינה לבין התואר, נחשבה לטובה יותר, וגם הובילה במשחק המכריע בדקות חשובות. אלא שהפועל של ינאי היא לא קבוצה שתוותר, והציגה את הכישרון שלה במלוא הדרו ברגעים החשובים כדי לנצח את המשחק הקריטי, בדרך להנפת הגביע שבוע וחצי לאחר מכן.

העובדה שעד היום האוהדים האדומים לא באמת יכלו לחגוג אם הקבוצה את התואר מלמדת עד כמה הדרך קשה ועקומה. הם יעשו כך, ככל הנראה, רק בסוף העונה בעוד חודש וחצי. בעולם נורמלי, הם כבר היו רוקדים עם הגביע. אבל אם תשאלו אותם, לא באמת אכפת להם, הם זכו ביורוקאפ, ישחקו בשנה הבאה ביורוליג, המפעל הבכיר של היבשת, לצד היריבה העירונית שלהם. וכפי שהוכיחו כבר העונה, לא משנה כמה זה קשה, הם שם כדי לעשות את זה.