נתניהו לא יספק לאף אחד קבלת אחריות בחינם | בן כספית

הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל נפרד השבוע, בצער, מהרמטכ"ל ה-20. גדי איזנקוט פרש מהמחנה הממלכתי. הפרישה לא לוותה בקמפיין תדרוכים והכפשות, במקורבים שטינפו או האשמות שהוטחו. היא היתה עצובה ומאופקת. בערב הפרישה העלה גנץ את ראשי המטות והפעילים המרכזיים של המפלגה להתוועדות זום, אליה עלה גם איזנקוט להיפרד. הם שרו שם ביחד את "נשבענו זה לזו, ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה". כן, זה אמיתי. וככה הם רוצים לנצח כאן בחירות.
איזנקוט התייצב עוד קודם מול מצלמות הטלוויזיה ונשא הצהרה. לא היה טלפרומפטר. הוא לא עשה חזרות. באותו בוקר, כשאנשיו ביקשו ממנו לערוך פיילוט או חזרה על המסרים, הוא סירב. הייתה לו פגישה בבית החולים שיבא, שם עומדים לקרוא מחלקה על שם גל, בנו שנפל בעזה, ועל שם חברו אייל ברקוביץ', שנפל יחד איתו. שני הלוחמים האלה, אחד חילוני מהרצליה והשני בן הציונות הדתית מירושלים, לחמו יחד ונפלו יחד. זה היה לאיזנקוט הרבה יותר חשוב מהשקת עצמאותו הפוליטית.
הוא דיבר מהלב. קצת גמגם, קצת ליפסס, קצת עצר להרהר. הוא, כמובן, גם פרס את ניתוחיו המוכרים למצב ואת הממלכתיות האינסופית שלו. הוא, ששכל את בנו במלחמה שעדיין ניטשת, כלל לא הזכיר את גל. הסתפק ב"שנהיה ראויים לנופלים". הכריזמה שלו לא פרצה מהמסך. היא התביישה. החיוכים שלו היו נבוכים. לא גבוה, לא רזה, לא מרשים, אבל מענטש. מהיכרות של עשרות שנים אני מעיד: איש נדיר, ישר כפלס, תוכו כברו, פטריוט ישראלי אמיתי, סיפור הצלחה של ישראל השנייה, בואכה השלישית, שנולד בטבריה וגדל באילת, בן לעולי מרוקו, שמעולם לא התלונן. העדיף להצטיין. הוא הנגטיב המושלם של בנימין נתניהו. אין בישראל מי שתפס את גדי איזנקוט בדבר שקר. כמו שאין מי שתפס את בנימין נתניהו בדבר אמת.