Connect with us

טלוויזיה

ניר קיפניס: הזמן שבו עוד ידענו לשאול – מודי בר און ועידן הסקרנות

Published

on




בסוף השבוע הקרוב תסתיים עונת הכדורגל. בסוף השבוע הקרוב, כלומר ממש היום (שישי), ימלאו גם שלוש שנים למותו של מודי בר־און. תגידו שאין קשר בין השניים ואולי תצדקו, אבל אני – באמונה מטופשת של אוהד, די בטוח שמודי לא רצה ללכת מכאן לפני שידע מי ניצח, מי הפסיד, איזו קבוצה זכתה בתואר כזה או אחר ומי נשרה מהליגה. כי אולי "עצוב למות באמצע התמוז", כמו בשיר היפה של נעמי שמר, אבל עוד יותר עצוב למות בלי לדעת מי זכתה באליפות.

תגידו שזה אידיוטי, ואני אהיה הראשון להסכים, אבל לפעמים מעסיקה אותי השאלה מה יקרה אם יומי יגיע דווקא ערב משחק גדול: איך אוכל ללכת מכאן בלי לדעת מי כבש, מי הוכשל, מי בישל ומי החמיץ? סטטיסטיקות שמתנהלות תדיר במוחם הקודח של אוהדי כדורגל.

בשנים האחרונות, עליי להודות, קצת נרגעתי. פעם השבתות היחידות שבהן לא ידעתי מה אעשה, היו בעת פגרת הקיץ, ואם מישהו חיפש אותי ביציע בין אוהדי הפועל חיפה ולא מצא, הוא היה יודע שאין זאת אלא כי טסתי למנצ'סטר (כמו חסיד חב"ד שאם הוא לא בבית הכנסת, סימן שהוא בברוקלין). עתה אני עוקב אחר הקבוצות שלי בעיקר דרך מסך הטלוויזיה, עם מעט מאוד הופעות אורח ביציע.

מודי בר און  (צילום: צילום מסך ספורט 5)
מודי בר און (צילום: צילום מסך ספורט 5)

כשאווירת היציע חסרה לי, אני קונה כרטיס. אבל מה לעשות כשאני פותח את הטלוויזיה ומודי חסר לי? לא רק בשידורי הספורט. כלומר, בוודאי שגם בהם (בלי מודי ובלי מנצ'סטר יונייטד כשותפה פעילה, ליגת האלופות הפכה עבורי ללא יותר משמועה), אבל לפני כמה שבועות נתקלתי בשידור חוזר של "במדינת היהודים", הסדרה על תולדות ההומור בארץ ישראל – וכמעט התחלתי לבכות.

נוסטלגיה היא עניין חמקמק: כל מי שיש לו עדיין חבורה של חברי ילדות יודע שאותם סיפורים הופכים עם השנים לטובים יותר, אולי כי כולם כבר זוכרים לצחוק במקומות הנכונים. אבל גם בהנחה שיש דברים שנראים ממרחק השנים טובים יותר מכפי שהיו באמת, הרי שמודי בר־און מצליח לגרום לי להתגעגע, אף שחלפו רק שלוש שנים. תכף ננסה לצלול ביחד לאותו הגעגוע, אבל קודם כל קצת "המנוח ואני". ספוילר: כמעט שאין.

הכרתי את מודי בתקופה הקצרה שבה שנינו כתבנו עבור המקומון העוד יותר מנוח ממנו, "זמן תל אביב". כתבתי בוקסה לכתבה שלו, והוא הזמין אותי להופעת היחיד שלו באולם הקטן של צוותא. מכל המופע ההוא אני זוכר רק קטע על מתנחל ממעלה עורלה ג', כקאובוי דוהר על סוס, אבל גם ממנו אני זוכר רק את שם ההתנחלות הדמיונית. השנה הייתה 1993, רבין היה ראש הממשלה, וערוץ 2 הפך מ"ניסיוני" לעגל עם שלושה ראשים.

מודי בר און (צילום: באדיבות הוט 8, ראובן קפוצ׳ינסקי)
מודי בר און (צילום: באדיבות הוט 8, ראובן קפוצ׳ינסקי)

אחר כך בביקורת טלוויזיה על "הכל אנשים", כתבתי שבגללו לא עברתי לפרדס חנה, למרות הזדמנות נדל"נית שנוצרה אי אז במהלך שנות ה־90. למה? כי לא יכולתי לשאת את העובדה שתחנות חיי (חיפה, נח"ל, תל אביב, תקשורת, הפועל חיפה ועוד) יהיו עד כדי כך דומות לביוגרפיה של מישהו אחר.

לא היינו בקשר, אבל מדי פעם נפגשנו כשבאתי להתארח בערוץ הספורט, פעם אחת התקשר אליי כדי שאסייע לפרויקט מחלקת הנוער של הפועל חיפה, ופעמיים סידרתי לו טרמפ לנסיעה למשחקים בחיפה. כמה שבועות לפני שנודע ברבים דבר מחלתו, התעניינתי אצלו אם ייאות לנהל את טקס החתונה של בתי. הסירוב שלו היה לקוני. לקוני מדי. כנראה שגם הוא הרגיש לא בנוח: כחלוף זמן קצר קיבלתי תשובה קצת יותר מפורטת ומתנצלת, עם איחולי מזל טוב בסופה.

אז אם לא ברמה האישית, למה מודי מצליח לעורר בי געגועים שכאלה? במילה אחת: סקרנות

העשייה התיעודית של בר־און הייתה משובחת כל כך בעיניי, רק מפני שבליבה בערה סקרנות אמת. אותה כנות מזוקקת שאפיינה גם את שידורי הכדורגל שלו, כנות ששימרה משהו מנקודת המבט של ילד בן 5, שמטפס בפעם הראשונה ליציע במגרש הכדורגל ומגיע למדרגה שממנה נגלה לעיניו כר הדשא. עצום ורחב כמו הים.

בעידן שבו כל יצירה יורה חץ ואז מסמנת סביבו את המטרה, ימים שבהם לכל דיון שהופך לוויכוח, מגיעים עם דעה "מהבית", אפשר להתגעגע לזמנים שבהם אנשים אשכרה דיברו זה עם זה, מתוך רצון להכיר ולהבין. הימים שבהם לא כל משחקי חיינו היו מכורים מראש. הימים שבהם עוד זכרנו שהתנאי הראשון לתבונה הוא הסקרנות.

שלוש שנים חלפו מאז הלך מעימנו האיש הסקרן הזה, שלא הפסיק לשאול את השאלות הכי נכונות, בעיקר מפני שידע שלא תמיד תהיינה תשובות. רוצה לומר: זו לא נוסטלגיה, אלא געגוע אמיתי. וחוץ מזה, מודי, שתדע: להפועל חיפה הייתה עונה ממש לא רעה.

תודה לשימי קדוש מנהלו האישי של מודי בר־און, שהסב את תשומת ליבי ליום השנה לפטירתו





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלוויזיה

כוכב ערוץ 14 נועם פתחי נגד נעם תיבון ב"הפטריוטים" של ינון מגל

Published

on




במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.

פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".

אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.

הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".

אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".





Source link

Continue Reading

טלוויזיה

הבטיחה עקרונות ברזל, הפכה לפרודיה: לאן נעלמה מרב מיכאלי?

Published

on




מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.

מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.

מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.

בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.

כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.

בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.

טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?

מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)

האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.

אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.  

אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.

אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.

גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.

ליאור שליין (צילום: יח''צ)
ליאור שליין (צילום: יח"צ)

יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?

תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.

כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.

להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.





Source link

Continue Reading

טלוויזיה

"בחיים לא בכיתי ככה ימים ולילות": יגאל גואטה בריאיון לרוני קובן

Published

on




חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".

אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.

לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".

רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".

הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.

קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים