לפני כמה שנים עיריית ירושלים הייתה יוזמת הופעות לקהל הרחב בשיתוף האופרה הישראלית בבריכת הסולטן. המונים הגיעו. פגשתי באחת ההופעות האלה את ראש העיר דאז, ניר ברקת, שהיה חביב ושוחח עם המבקרים. כששאלתי אותו מדוע הוא עוזב את ראשות העיר, ענה לי, “כי אני רוצה לתת יותר מעצמי לכלל הציבור בישראל, ולשרת את כולם”. התרשמתי מאוד ואיחלתי לו ולנו הצלחה רבה.
מאז, ברקת הצטרף לליכוד, הספיק למחוק את כל הטוב שתרם לטובת הציבור והמיר זאת בפעילות לטובתו הפוליטית בלבד. חבל. שר הכלכלה ברקת נכנס לפוליטיקה הארצית עם הרבה קרדיט על ניסיונו ושירותו בעיריית ירושלים.
הוא הגיע לליכוד עם הצהרות על כוונות לשפר את הכלכלה הישראלית, על רצונו לבצע שינויים רגולטוריים בכלכלה ובתעשייה, על תוכניות להוריד את יוקר המחיה, להקל על תעשיינים, לפתח את מפעלי הנגב והגליל, לשפר את התמיכה הממשלתית בעסקים הקטנים, להפריח את תעשיות הלואוטק וההייטק.
אך מאדם מבריק שהגיע לצמרת התעשייה, ברקת הפך לצל של ראש הממשלה. כמו שאר חברי הממשלה, הוא מצביע פה אחד בהחלטות הרות גורל למדינת ישראל, כגון פיטורי ראש השב”כ רונן בר והדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה.
שר הכלכלה מבין היטב את השלכות פיטוריהם של שני שומרי הסף האלה על הכלכלה הישראלית. בעקבות ההפגנות והשבתות המשק, ההשלכות עלולות להיות הפסדים של מיליארדי שקלים ואיום על דירוג האשראי שעלול לרדת על רקע חוסר יציבות שלטונית. מעבר לכך, הדבר מחזיר אותנו לימים שלפני מלחמת חרבות ברזל, כשהעם היה משוסע ומפולג, ונהר לרחובות.
שר הכלכלה ברקת הגיע לממשלה כדי ליצור שינוי, אך למעשה הוא ניצב מאחור, ממלא פיו מים ונגרר כאחרון המובלים. הגיע הזמן שנבחרי הציבור יזכרו מה הביא אותם לפוליטיקה. ואם הם חושבים שהצטופפות מאחורי גבם של אחרים תגן עליהם, שיחשבו שוב. לציבור יש אולי זיכרון קצר, אבל הוא יצא לרחובות בהמוניו כדי ליצור בעצמו את השינוי שאותם פוליטיקאים היו צריכים להביא.
