במקום למנף את הישגיה הצבאיים של ישראל מול חיזבאללה, סוריה ואיראן למימוש הזדמנות אזורית היסטורית ולסלילת דרך לנרמול יחסים עם מדינות האזור, ממשלת ישראל האמינה שהזמן פועל לטובתה. לפי אותה תפיסה, ככל שתתארך הלחימה – כך חמאס יוכה, כוחו יישחק, תשתיות הטרור יפורקו ובכיריו יחוסלו. עם קריסת הארגון, ישראל תוכל למנות שליט חדש בעזה שיהיה נאמן לה, ובכך גם תוביל לפירוק הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון והקמת קנטונים במקום ישות מדינתית אחת.
אלא שחמאס, חרף המכות שהונחתו עליו, וגם אם יש כאלו שיטענו שלא הונחתו עליו מספיק, הוכיח יכולת הישרדות מרשימה: גייס פעילים חדשים, שיקם מנהרות, מינה בכירים חדשים ואף המשיך לפגוע בחיילי צה"ל. גם מותו האפשרי של מוחמד סינוואר, אם יאושר, לא צפוי להביא לקריסת הארגון, שמבוסס על שדרה פיקודית מסודרת, יחסי גומלין עמוקים עם האוכלוסייה ואידיאולוגיה פנאטית.