1. בשבוע שעבר נחת בתיבות המייל וקבוצות הוואטסאפ של הכתבים הכלכליים מסמך שכותרתו: “עדכון תוכנית התקציב התלת־שנתית לשנים 2026־2028 (“הנומרטור") עברה היום בישיבת הממשלה".

נתעלם לרגע משגיאת התחביר. אחרי הכל מדובר במשרד האוצר ולא במשרד החינוך, אבל מהתייחסות שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כבר היה קשה יותר להתעלם: “הנומרטור שאושר היום בממשלה משקף עמידות כלכלית מרשימה של המשק הישראלי וניהול נכון ומקצועי שלנו את הכלכלה בתקופת המלחמה הארוכה והיקרה בתולדות ישראל".

תודו שהיכולת של שר האוצר להתעלם לחלוטין מהמציאות (שתי הורדות דירוג אשראי במהלך כהונתו, חוסר יכולת להשתלט על האינפלציה, עליית מחירים בלתי מבוקרת ותקציב שמדכא צמיחה במקום לעודד אותה) ראויה להערכה, אבל אין מה לעשות – כשאין אפילו גורם אחד שיחמיא לשר האוצר הגרוע בתולדות מדינת ישראל, חשוב שלפחות הוא יידע לפרגן לעצמו.

תתפלאו, הטענה הפעם אינה נגד שר האוצר, אלא נגד כלכלני המשרד, שמספקים מסמכי עבודה שלא שווים את הנייר שעליו הם כתובים. למה? כי עוד יבשה הדיו על הדף – וכבר השתנו הוצאות המלחמה של ישראל מן הקצה אל הקצה. אומנם בהודעתם סייגו גורמי המקצוע את המספרים המוערכים – הכנסות המדינה, הוצאותיה, הגירעון הצפוי (2.8% לשנים 2026־2027 ו־2.9% לשנת 2028) וצפי הצמיחה (4.4% לשנת 2026) וציינו כי מדובר בתחזית המשקפת “אופטימיות זהירה" (כך במקור), אבל בסופו של דבר מדובר בנייר עבודה שהוגש לאישור הממשלה, שלא כולל (מטבע הדברים) את ההתפתחות הדרמטית מכל: המלחמה מול איראן.

אני לא מאשים את הכלכלנים בכך שלא כללו את המערכה באיראן בתחזית, אלא בכך שהסכימו בכלל לנסח נייר שמתבסס על משתנים שאין ביכולתם להכיר, לא כל שכן לכמת לכדי תחזית אמת.

2. האישור שנתנה ממשלת ישראל לנייר הוא כבר גרוטסקי: אפשר היה באותה מידה שהממשלה תחליט שלאיראן אין מתקנים להעשרת אורניום – ולכן אין צורך לתקוף אותם. או שכמות הגשמים שירדה בחורף האחרון, היבש, בעצם מספיקה בהחלט – ועל כן אין צורך להכריז על 2025 כעל שנת בצורת.

זה קצת כמו שאני אחליט שבחודש הזה לא יחול 15 בחודש, כך שמועד החיוב החודשי של כרטיס האשראי שלי לא יכביד עליי. תודו שמדובר בחומר נדיר.

לא הוגן ללעוג לכלכלני האוצר. נכון שהטיהור שערך השר הממונה במסדרונות האוצר הביא לשם יותר יס־מנים, כאלה שדעתם הפוליטית משפיעה על שיקוליהם המקצועיים, כך שיספקו לסמוטריץ' ניירות עמדה נוחים – זאת כמובן בניגוד לקודמיהם בתפקיד, שהזהירו, ממקום מקצועי נטו, בדבר הסכנות בהפיכה המשטרית, השפעות מצב החירום על דירוג האשראי והסכנה בתקציב שמתגמל משתמטים מעבודה ומדכא צמיחה.

אבל כאשר מנכים את הביקורת הזאת מגלים שהאשמה אינה בהם, אלא במציאות המתעתעת. מדובר באנשי מקצוע מלומדים שיודעים להכניס מספרים לתוך מודלים כלכליים, לחשב ולהעריך. רק שהם רגילים למספרי אמת – והמספרים שעליהם הם מתבססים רחוקים מלהיות כאלה.
זה לא באשמתם – עד לשבוע שעבר אפשר היה להעריך כמה תעלה עוד שנת לחימה בעזה, כמה יעלה עוד חודש שהות על אדמת לבנון או סוריה, ועוד משתנים שניתן לנסות לכמת. אלא שכל אלה הם קפצונים לעומת איראן.

3. עלות הפעילות ההתקפית מקורה במטוסים שחלקם שורפים מאות ליטרים של דלק בדקת טיסה. הוא הדין לגבי המגננה – יירוטים בעזרת טילי חץ משופרים, שגורמים לעלויות היירוט של כיפת ברזל להיראות כמו כסף קטן.

כל זה לא באשמת כלכלני האוצר כמובן, אפילו לא באשמת שר האוצר – אבל זה מראה איך החורים במשוואה גדולים הרבה יותר ממספרי האמת שיש בה, אז מה הטעם לכמת הכל לכדי מסקנה סופית שמנבאת אחוזי צמיחה (מבלי לקחת בחשבון שהמשק יושבת בעלות של מיליארדים), הכנסות מדינה (משק מושבת לא מייצר הכנסות שבגינן אפשר לגבות מס), הוצאות מדינה (ע"ע עלויות המתקפה והמגננה בגין המלחמה באיראן) או את אחוז הגירעון מהתקציב (שהוא בעצם תרגום לאחוזים של ההפרש בין ההוצאות להכנסות)?

ומילא זה: הנייר הזה, שאין בו נתון אחד שלא השתנה, עוד מקבל פלומבה של החלטת ממשלה. הלו, ממשלה, אם כבר את מתעלמת מהמציאות, אפשר לבקש שתפחיתי את אחוזי הלחות באוגוסט?

עכשיו אתם מוזמנים להקשות: אז מה עושים ואיך מנהלים כלכלה בתנאים של חוסר ודאות? ובכן, אי אפשר לגשת לשאלה מבלי להזכיר חטאים שאינם מקצועיים. למשל מינוי של שר אוצר שלא מסוגל לנהל את המשק גם בתנאים אופטימליים, או בניית תקציב מוטה פוליטית שכל מטרתו לפצות ולרצות גורמים סחטניים בממשלה, מהמיליארדים לתקציבי הישיבות ועד למאות מיליונים לבייס של סמוטריץ' (דרך המשרד הפיקטיבי של אורית סטרוק).

אחרי שהזכרנו שוב ושוב את חטאי ממשלת ישראל ומשרד האוצר שלה, אפשר לתת גם טיפ מקצועי שכל משק בית בישראל כבר מזמן הפנים: תלמדו לשלוט בהוצאות.

4. אומנם כרגע הראינו איך ההוצאות קופצות דרמטית בעקבות המלחמה מול איראן, אבל הוצאות הן תמיד הדבר היחיד שמנהל יכול לשלוט בו באמת. הכנסות הן דבר ספקולטיבי, תלוי הערכה. כלומר – שקל שייכנס לקופה הוא שקל מתוכנן. לעומתו שקל שנותר בקופה הוא אמיתי.
ובתרגום לשפת המעשה: יש לך גירעון בתקציב? ובכן, אתה יכול לקוות שיהיה טוב (“אופטימיות זהירה", בלשון האוצר); אתה יכול לפנטז על צמיחה, על ניצחון מוחץ במלחמה (האמינו או לא, אבל זה משהו שסמוטריץ' הזכיר בהתייחסותו) או על זכייה בלוטו בדמות גילוי מדהים של מרבצי גז טבעי. רק שכל אלה הם שקלים דמיוניים.

בהוצאות, לעומת זאת, קל לשלוט: כמה עולה הממשלה? כלומר – כמה עולה פעילות המשרדים השונים: מהמשרד החיוני של ישראל כ"ץ ועד למשרדים המומצאים של מאי גולן ועמיחי שיקלי. אם תפנה את מבטה לשם, תגלה הממשלה עוד מיליארדים רבים של שקלים אמיתיים שהיא מסוגלת לחסוך.

ומה באשר לבלתי נצפה מראש – כלומר, להוצאות שקשה מאוד לצפות במציאות ביטחונית הפכפכה? ובכן, לאלה אפשר להצמיד תג מחיר: יום של גלי תקיפה באיראן, יום של הגנה על העורף (בטח בשעה שיש כבר נתוני אמת על עלותם של ימי הלחימה הראשונים) – ובהתאם לכך, את מה שנראה כמו כסף קטן: חודש של המשך לחימה בעזה במתכונת הנוכחית ועוד.

כך יהיה לממשלה כלי אמין יותר לשליטה בהוצאות. כך למשל יידע שר הבריאות כי יום מלחמה באיראן שווה להקמת מחלקה חדשה בבית חולים, שרת התחבורה תדע שחודש בעזה שווה לשנה של הקפאת בניית מחלף חדש וכך הלאה – ואם יבחרו שלא לשלם במזומן, לפחות יידעו מה הגירעון הצפוי בגין החלטתם.

5. כלכלה מטבעה עוסקת בבני אדם, בקבלת החלטות ובהתנהגות צרכנים – ועל כן אינה יכולה להיות מדע מדויק. יחד עם זאת, היא מחויבת לפעולה הסיזיפית של ניסיון לדייק את המודלים, למרות האלמנט הכאוטי ששולט בחיינו.

אתן דוגמה קטנה מהחיים: אני מתגורר באחד הרחובות שמובילים ממרכז תל אביב אל חוף הים. מטבע הדברים מדובר באזור מבוקש מאוד על ידי תיירים, בעיקר בעונת הקיץ. הבדיחה הקבועה במעוננו היא שנותרנו היחידים בשכונה שאינם דוברי צרפתית. מדובר כמובן בהגזמה, אבל לא בכזאת שאין לה אחיזה במציאות: צרפתית, רוסית, אנגלית וספרדית נשמעות כאן בכל פינה.

בשנתיים האחרונות השתנה מאוד תמהיל התיירים. זו כבר לא תיירות נכנסת רגילה, אלא “תיירות יהודית": מחניכי תגלית שנשארים בישראל לעוד חודש של ים ומטקות, דרך יהודי צרפת שבחרו שלא לעלות ארצה אבל נהנים מאוד לבלות כאן את הווקאנס המפורסמת, ובחודש האחרון: תיירות גאה מרשימה בהיקפיה.

כמה מהם, שתקועים עתה באחת הערים היקרות בעולם ללא יכולת לעזוב אותה, למרות פחד מוות יחזרו בקרוב לעוד חופשת קיץ? ובכלל – מה הנזק התדמיתי, שיתורגם לנזק כלכלי, כתוצאה מנתב"ג סגור (עוד בטרם נדרשים לנזק הישיר עקב השבתת הנמל)?

כל אלה אינן סיבות שלא לצאת למלחמת קיום נגד הגרעין האיראני או לא להכריע את חמאס (בהנחה שהדבר אפשרי) – ואפשר בהחלט שדווקא מתוך העוצמה עוד יצמח סדר אזורי חדש שיעשה נפלאות לכלכלת ישראל (במובן הזה אין הבדל בין התפילה האמונית של סמוטריץ' לתקווה החילונית שלי). הלוואי.

רק שבינתיים מומלץ לממשלת ישראל לא להתמכר לחלומות, אלא להתחיל לשלוט בהוצאות: מדינה שאומרת “לא" לסטיבן וויטקוף צריכה להיות מסוגלת לומר “לא" גם למשה גפני. ולכלכלנים, הדרג המקצועי באוצר, מומלץ להפסיק לספק ניירות עבודה שמביעים “אופטימיות": אתם אמורים להיות שומרי הקופה הציבורית; השאירו את סיפורי הגרנדמייזר לשר האוצר – לפחות את זה הוא עושה בהצלחה.