Connect with us

טלוויזיה

נטפליקס: אופנה, כריזמה וניצול – הסיפור האפל של אמריקן אפרל

Published

on




בראשית שנות האלפיים, American Apparel נראתה כמו התגשמות החלום של עולם האופנה: ייצור בגדים מוסרי "Made in USA", שוויון מגדרי, גיוון תרבותי וקמפיינים פרובוקטיבים ששברו את מוסכמות הפרסום. אלא שמאחורי ההילה העכשווית, כפי שחושפת הסדרה הדוקומנטרית החדשה של נטפליקס Trainwreck: The Cult of American Apparel, הסתתר סיפור קודר הרבה יותר כזה של שליטה, החפצה, והתנהלות שמזכירה כת.

מהפכה תרבותית או כת אופנתית?

הסדרה, שעלתה החודש לנטפליקס, מביאה מבט חדש וחושפני על אחד המותגים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של האופנה האמריקאית. במשך עשור, American Apparel לא הייתה רק חברת בגדים: היא הייתה הצהרה. מעין תמהיל בין אידאולוגיה חתרנית, שיווק מינימליסטי ודמות אחת – דב צ'רני שעמדה בלב הסערה.

צ'רני, מייסד החברה ובמובנים רבים פניה, מתואר לאורך השנים כגאון שיווקי, אך כזה שהקפיד לטשטש את הגבול בין חזון חתרני לניצול של כוח. בסדרה מספרים עובדים לשעבר על תרבות ארגונית סגורה, לעיתים מאיימת: כזו שכללה "טקסי השפלה", דיונים פומביים במיניותם של העובדים, ולעיתים גם יחסים מיניים עם קטינים תחת מעטה של פתיחות וליברליות. "זה לא היה מקום עבודה", מספרת אחת המרואיינות, "זה היה משטר רגשי. כת עם תגים ומדים".

הפנים שמאחורי הקמפיינים

לציבור הרחב, אמריקן אפרל הייתה מוכרת בעיקר בזכות הפרסומות האומנותיות והפרובוקטיביות שלה: צעירות עם מבט ישיר למצלמה, בגדי גוף צמודים, אור טבעי שייצר מראית עין של אותנטיות. אך מתברר כי מאחורי העדשה התרחשו תהליכים מטרידים: דוגמניות צעירות שצולמו בלי ליווי מבוגר, עובדים שהופעל עליהם לחץ לחשוף את גופם – לעיתים גם בעודם מועסקים באותו רגע בחנות. גבולות אתיים היטשטשו בשם "החזון", ובשם המיתוג ששם חירות מינית בראש סדר היום כל עוד היא משרתת את המותג.

כישלון המותג בישראל

גם בישראל ניסתה החברה את מזלה אם כי ללא הצלחה. בתחילת העשור הקודם נפתח סניף דגל בדיזנגוף סנטר בתל אביב, וזכה לסיקור תקשורתי נרחב. לצד ההתלהבות מהמראה האמריקאי-אורבני ומהבדים האיכותיים, עלו קולות ביקורת: המחירים הגבוהים וחוסר ההתאמה התרבותית. הצעירים הישראלים פחות התחברו לקונספט של "סקס מוכר", והסניף נסגר תוך זמן קצר. האפיזודה הזו חשפה את הפער בין חלום אמריקאי לבין מציאות מקומית  ואת הקושי של מותגים בעלי אידאולוגיה רדיקלית להכות שורש במקום עם זהות צרכנית שונה.

חזון שהפך לאפר

בשיא הצלחתה, נחשבה אמריקן אפרל למודל לחיקוי: מאות חנויות, מכירות במיליונים, קהילת מעריצים. אבל ההנהגה הריכוזית של צ'רני, התנהלות פיננסית לקויה, תלונות רבות על הטרדות מיניות – כל אלו הובילו לקריסה. ב־2014 הודח צ'רני על ידי הדירקטוריון, וב־2016 פשטה החברה רגל. כיום, תחת בעלות חדשה, היא מתפקדת כמותג מקוון בלבד – נטול הזוהר והאמירה הפוליטית שהפכו אותה למהפכנית.

הסדרה חושפת הקלטות פנימיות, מיילים ועדויות שמשרטטות תמונה מצמררת של מערכת שנבנתה על כריזמה אך קרסה תחת כובד ההתנהלות. חלום יפה שהתחיל בלוס אנג'לס והסתיים בטראומה קולקטיבית של מאות עובדים.

מה קרה לצ'רני? ומי עומד מאחורי Yeezy?

אחרי הקריסה, צ'רני לא נעלם. להיפך  הוא צץ מחדש, הפעם לצד דמות שנויה במחלוקת לא פחות: קניה ווסט (כיום יה). השניים חברו במסגרת הקמת Yeezy, מותג שניסה לאתגר את גבולות האופנה, אך מצא את עצמו שקוע בסקנדלים של אנטישמיות, גזענות ואישיות מתפרצת.
החיבור בין השניים  גברים כריזמטיים, בעלי חזון אמנותי, אך עם דפוסים של הרס עצמי וניצול סביבתם  הוא כמעט סימבולי. גם כאן, "חזון" הפך למציאות מטרידה. גם כאן, גאונות התערבבה בגבולות בעייתיים מאוד של התנהגות.

לא רק אמריקן אפרל

הסדרה מצטרפת לשורת דוקו-סדרות של נטפליקס שמפנות את המבט לעבר הצללים של מותגי העבר. אחרי White Hot, שסיפר את סיפורה של Abercrombie & Fitch וחשף מדיניות סלקטיבית, גזענית ושטחית – Trainwreck שואל שאלה עמוקה יותר: מה קורה כשכוח וניצול עטופים באידיאולוגיה ליברלית?

אם Abercrombie נראתה מבחוץ כמו מועדון לבנים פרטי, הרי ש-American Apparel התחפשה לתנועת שחרור. אלא שבשתיהן הייתה היררכיה נוקשה, שליטה תדמיתית, ופגיעה באנשים בשטח.

הסיפור של אמריקן אפרל הוא תזכורת חשובה: לא כל מסר רדיקלי בא ממקום אותנטי או ניסיון לעשות שינוי. לעיתים, דווקא הדיבורים על מהפך הם המסכה המושלמת להנצחת אותו ניצול.





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלוויזיה

כוכב ערוץ 14 נועם פתחי נגד נעם תיבון ב"הפטריוטים" של ינון מגל

Published

on




במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.

פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".

אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.

הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".

אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".





Source link

Continue Reading

טלוויזיה

הבטיחה עקרונות ברזל, הפכה לפרודיה: לאן נעלמה מרב מיכאלי?

Published

on




מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.

מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.

מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.

בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.

כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.

בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.

טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?

מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)

האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.

אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.  

אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.

אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.

גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.

ליאור שליין (צילום: יח''צ)
ליאור שליין (צילום: יח"צ)

יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?

תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.

כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.

להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.





Source link

Continue Reading

טלוויזיה

"בחיים לא בכיתי ככה ימים ולילות": יגאל גואטה בריאיון לרוני קובן

Published

on




חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".

אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.

לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".

רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".

הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.

קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים