נגד המלחמה המיותרת עם איראן, ולא נותן לה אפילו עוד דקה

המלחמה הצפויה והמתוכננת הזו עוד צעירה מאד. "תן לה זמן", אומרים לי החכמים. ואני אומר: לא נותן דקה. אפילו לא אחת. והנה מעט ממחשבות העומדות ביסוד ההתנגדות שלי:

אחת הסיבות המרכזיות בגללה אני מתנגד למלחמות מהסוג הישראלי היא בגלל מרכזיותם של הצבא והשירות הצבאי בעיצוב וגיבוש המדיניות והזהות של הישראלים.

חברה שבה הצבא הוא מגדיר הזהות והשייכות, הוא גם הקובע כי היא חברה מיליטריסטית שהתודעה האזרחית שלה בגירעון משמעותי. יום יבוא, והוא יהיה נורא עוד יותר מימי אוקטובר 23, שבו יסתבר איזו משענת קנה רצוץ הוא הצבא. שהיוהרה הנלווית לטכנולוגיה וליכולות הביצוע, להתנשאות הנובעת מתא הטייס המביט מלמעלה על הציוד המיושן והפרימיטיבי של האויבים הם איום קיומי של ממש.

עליונות טכנולוגית, עומק כלכלי ומנטליות של פטיש המכה בכל ראש, כי אולי הוא מסמר, לעולם לא יספקו בטחון. להיפך. קחו לדוגמא את כיפת ברזל. ההישג הטכנולוגי מרשים. והתוצאה: שנים של זחיחות ותרדמה. "נצמצם את הסכסוך", היגג הפילוסוף. "ננהל אותו", אמרו ההוגים האווילים. בשביל מה להתאמץ ולעשות משהו בנושא עזה. הרי ממילא כיפת ברזל מגינה עלינו. בסופו של דבר הסתבר שמתחת לכיפה שוכן ראש מברזל. וכל מערכות הרואה-יורה הן עיוורות לחלוטין. לא ראו ולא הבינו את סיר הלחץ שהתבשל תחת העיניים העצומות שלהם. כך קיבלנו את ה 7 באוקטובר.

אותו דבר יקרה גם עם איראן. העליונות הצבאית, החשאיות, השו-שו הגברברי, והעליונות הטכנולוגית הוכיחו את עצמן בזמן אמת. עכשיו כולם ילכו לישון יהירים ויקומו בבקר עתידי אחד מוכים ומושפלים. היום כולם בקרנבל האיראני, מחר רבים יהיו בסקנדל הישראלי. וישאלו איך לא אמרו לנו. אז הנה אני אומר. מושך אתכם בדש המעיל שלכם. למרות שבקיץ הלוהט לישראלים אין מעיל.