מתקפה באיראן: האם כולנו ז'יטונים בהימור שלקח נתניהו?

בעוד כוחות ההצלה הופכים כל אבן בניסיון לאתר ניצולים בין עי החורבות בבת ים, מתחוור לעם ישראל מחירו של הצעד הנועז: לא רק תמונות של גנרלים ומדענים איראנים מחוסלים, אלא גם אזרחים חפים מפשע שנפגעים כמעט בכל מקום בישראל – מטמרה ועד לראשון לציון.

האם זה אומר שההימור על מהלך התקפי כשל? ממש לא, אבל זה כן אומר שהמבחן יהיה מבחן התוצאה.

בניגוד למקובל לחשוב, מנהיגים טועים לא באבחה אחת אלא לאורך זמן. קחו למשל את הנושא שהעסיק אותנו ערב המתקפה באיראן: חוק הגיוס. הוא התחיל כדוד בן גוריון פטר מגיוס כמה מאות אברכים. הוא לא שיווה בנפשו שהמאות יהיו למאות אלפים. גם בגין שהחליט לתקצב את לומדי התורה, חשב שבכך הוא קונה במחיר פעוט יחסית את אצבעותיהם בהצבעות. גם הוא לא חשב שיבוא יום ובו שר ביטחון בישראל יצהיר: "לא אתן יד לפגיעה בעולם התורה" (ישראל כ"ץ).

גיוס בחורי הישיבות נדחק מעל סדר היום, אבל הוא דוגמה להחלטות שנראות קטנות, אולי אפילו נכונות לשעתן – ומתבררות כפצצות זמן במסווה. נדיר שההיסטוריה מזמנת מנהיגים צומת "טי". כזאת שבה יש פנייה רק ימינה או שמאלה – ושכר או עונש בהקדם. אפילו אז משפטה של ההיסטוריה אינו תמיד חד-משמעי. קחו לדוגמה את מה שנחשב עד לפני כמה שנים לאיוולת גדולה בתולדות מדינת ישראל: החלטתה של גולדה מאיר שלא להקדים מכת מנע מצד ישראל להתקפת המצרים והסורים, ערב מלחמת יום הכיפורים.

בשנים האחרונות משקיעים לא מעט בעלי אינטרסים, ממומנים בכסף גדול, מאמצים להלבין את הכתם שהותירה אחריה גולדה בין דפי ההיסטוריה. אלמלא החליטה כפי שהחליטה, כך מספרים לנו, לא הייתה מתקיימת הרכבת האווירית לישראל – זו שהייתה קריטית להתאוששות צה"ל.

יש גם אחרים שטוענים שהטעות של גולדה הייתה שבכלל קלעה את ישראל למצב שבו היא מסרבת לתכנית מדינית, מבטיחה בתמורה לארה"ב כי לא תהלום ראשונה – וכולאת את עצמה לשיתוק דווקא ברגע שבו נדרשה לפעול.

מי מכל אלה צודק? לי יש דעה ברורה כמובן, אבל עצם העובדה שהוויכוח עדיין מתנהל היא הוכחה שגם חמשת העשורים שחלפו מאז עדיין אינם מספיקים כדי לסיים באופן נחרץ את משפט ההיסטוריה.