מתחת לצל של השמש ביקורת: סרט ישראלי שחופר בפצעים שלא הגלידו

שלום הגר, יוצר הקולנוע הישראלי שמתמחה בחשיפת האפלה שבנפש האנושית, חוזר עם יצירה מטלטלת. "מתחת לצל של השמש" הוא מסע אל תוך הסיוט הישראלי, אל המקומות שרובנו מעדיפים להתעלם מקיומם – דרום תל אביב על שלל פצעיה החשופים, גזענות ממוסדת, ניצול מיני, וחיים שהתרסקו לרסיסים.

הסרט עוקב אחר מטקו (אמוס איינו), גבר ממוצא אתיופי המשתחרר מהכלא לאחר 15 שנות מאסר על רצח אשתו. עם שחרורו, הוא יוצא למסע חיפוש אחר בנו היחיד, מאסגנו (חנוך וובה), שהיה רק פעוט כשאביו נכלא. הדרך למציאת הבן מובילה את מטקו דרך מבוך של אכזריות אנושית – משפחת אומנה חרדית, פנימייה שכשלה בשמירה על הנער, ולבסוף אל הזירה הקשה ביותר: עולם הזנות בדרום תל אביב.

הגר אינו חוסך מהצופים דבר: מצלמתו של אורי רסטיק מישירה מבט למציאות בלתי נסבלת שבה נע מטקו. בדומה לטראוויס ביקל מ"נהג מונית" של מרטין סקורסזה, גם מטקו הוא דמות בודדה הנעה בתוך עולם מנוכר ואלים. אך בניגוד למחוות הרבות ל"נהג מונית" שראינו כבר בעבר, הגר מצליח לשאוב השראה מהקלאסיקה האמריקאית תוך יצירת שפה קולנועית ייחודית לו.

המחווה לסקורסזה ניכרת במיוחד בסצנות שבהן מטקו מתבונן בעולם מבעד לחלונות – מהאוטובוסים שבהם הוא נוסע, או מחלון הדירה העלובה שהוא שוכר. כמו טראוויס ביקל, גם מטקו ותיק מלחמה שמביט בגועל ובתסכול על העולם שלא מקבל אותו, אך בשונה מדמותו של רוברט דה נירו, מטקו אינו מעוניין בגאולה אלימה. הוא רוצה רק להציל את בנו.

עבודת המשחק של איינו היא שיעור באיפוק רב עוצמה. בעיניו משתקפת הטרגדיה כולה, ומבטו החודר מספר סיפור שלם לעיתים ללא מילים. הסצנה שבה הוא רואה לראשונה את בנו בנסיבות המשפילות ביותר היא אחת הסצנות הקשות בסרט ובקולנוע הישראלי בשנים האחרונות.

חנוך וובה, בתפקיד הבן מאסגנו, מצליח בתפקיד מורכב וקשה. העובדה שוובה אינו שחקן מקצועי היא הלם מוחלט – הוא משדר במופתיות פגיעות וכאב לצד קשיחות שהתפתחה ככלי הגנה. מערכת היחסים בין האב לבן, שעברה טראומה עמוקה, מתפתחת בעדינות ובתבונה, ומגיעה לשיאה בסצנת אוכל פשוטה אך רבת עוצמה – רגע של חסד בתוך האפלה.

"מתחת לצל של השמש" עוסק בנושאים כבדים שרבים יתקשו לצפות בהם – ניצול מיני של קטינים, גזענות, עוני, וזנות. אבל הגר אינו עוסק בפורנוגרפיה של עוני או סבל. הוא מביט במציאות הקשה בעיניים פקוחות, אך תמיד עם הבנה וחמלה לדמויותיו. ברגעים מסוימים יש אפילו הומור שחור דק, כמו בסצנות עם הדמויות החרדיות או באוטובוס עם ההפרדה המגדרית – הומור שמבליט את האבסורד שבמציאות הישראלית.

הגר ממשיך בסרט זה את העיסוק שלו במוות ובאבדן, נושאים שהיו מרכזיים גם בסרטיו "תכריכים" וב"יונה המיינקת". אך כאן הוא מוסיף רובד חברתי-פוליטי עמוק, שחושף מנגנוני כוח ודיכוי בחברה הישראלית. הסרט בוחן את המחיר שמשלמות אוכלוסיות מוחלשות – עולים מאתיופיה, פליטים מאריתריאה – כמו יסמין (נצנת מקונן) שמטקו פוגש, וקורבנות של ניצול מיני.

הצילום של רסטיק מדגיש את תחושת המחנק והכליאה גם כשמטקו מחוץ לכותלי הכלא ונותן תחושה שבמובן מסוים – הוא לא באמת השתחרר. פריימים צפופים, חללים קלסטרופוביים, ותאורה קודרת יוצרים תחושה שאין מפלט. מוזיקת הג'אז הנוארית של אבי בללי מעצימה את אטמוספרת הסרט מבלי ליפול למלודרמטיות, וקורצת שוב לעבר "נהג מונית".

הציטוט מאפלפלד שפותח את הסרט – "בלא אבות אנו חשופים לכל רוח ונעים על פני האדמה בלא מחסה" – מהדהד לאורך כל הסרט. מטקו ובנו הם אנשים ללא מחסה, חשופים לאכזריות החיים. הסמליות הנוצרית של הצלב וישו, שהגר משלב בתבונה, מוסיפה רובד של קורבניות והקרבה, ומעלה שאלות על אשמה וכפרה.

"מתחת לצל של השמש" הוא סרט קשה לצפייה וגם חשוב מאין כמותו. הגר מושיט לצופים מראה ומכריח אותנו להביט בפנים המכוערות של החברה שלנו – אלה שאנחנו מעדיפים להתעלם מקיומן. זהו קולנוע בשיאו – מטלטל, מעורר מחשבה וכזה שקשה לשכוח.

מתחת לצל של השמש
בימוי: שלום הגר | 80 דקות