סיפור ההצלחה של הפועל תל אביב בלאומית תחת אליניב ברדה הוא קיצוני. מעל 95% הצלחה בליגה ובגביע, על סף עלייה לליגת העל ולקראת חצי גמר גביע, קבוצה שרק הולכת, משתפרת והורגת משחקים מוקדם – הפועל תל אביב הנוכחית היא הצגה של אימון, תשוקה ובנייה מחודשת של מועדון חזק.
קל לזלזל בלהגיד ש"זה רק ליגה לאומית", זה נכון שהרמה לא דומה לליגת העל אך הקושי בליגה הזאת ידוע. הפועל תל אביב שלפני ברדה יכולה להזכיר למצקצקים קבוצה שכבר בקיץ הוכרזה כעולה בטוחה בדו ספרתי, קבוצה עם הלחץ הפנימי והסביבתי הגדול בליגה הזאת פשוט לא עוצרת.
זה לא ה-0:4 במחצית כמו הקצב שעלה גם ב-0:2 אחרי כמה דקות. העובדה שכל שחקן על הספסל משווע לדקות ועולה בשיא המוטיבציה, שברמת העבודה של הקבוצה אפילו רותם חטואל נלחם על מקומו ומוכיח שהוא ראוי להמשיך, שבירו מפנטז שיממשו את האופציה עליו, גם גוני – כולם מרגישים שמשהו טוב קורה בהפועל תל אביב ורוצים להיות חלק מזה.