"הלידה נמשכה 54 שעות מייסרות. קיבלתי ארבע זריקות פטידין, השתמשתי כמעט ללא הפסקה בגז צחוק, ולבסוף – לאחר תחנונים רבים – קיבלתי אפידורל. התברר כי מילו היה במנח אחורי כשראשו חוסם את תעלת הלידה – מה שגרם לכאב העצום ולחוסר היכולת ללדת. בסופו של דבר, הוחלט לבצע ניתוח קיסרי, אך גם זה לא עבר חלק. קיבלתי מנת יתר של אלחוש שגרמה לשיתוק שרירי הגרון ומצאתי את עצמי נאבקת לנשום".
"החוויה כולה הייתה טראומטית", מספרת אטיק, "לא כך תכננתי את הלידה שלי. לקחתי קורס הכנה ללידה טבעית, דמיינתי את עצמי יולדת בסביבה רגועה, בתוך מים חמימים, מביאה את בני לעולם בנשימות עמוקות. אך המציאות הייתה רחוקה מאוד מהדמיון. כשסוף סוף החזקתי את מילו, הרגשתי אהבה עצומה אך גם חוסר תחושה. הוא נלקח לטיפול נמרץ בשל קשיי נשימה ואני ניסיתי לשמור על חוסן נפשי עד שנוכל לחזור הביתה יחד. בשלב הזה לא ידעתי עד כמה מצבי הפיזי התדרדר".
יומיים לאחר מכן, בעת ביקור אצל מילו בבית החולים, אטיק חשה סחרחורת עזה והתמוטטה. "הספקתי למלמל 'אני חייבת לשבת' לפני שהתמוטטתי. אמנם איבדתי הכרה, אך לא הרגשתי כמי שאיבדה הכרה. שמעתי את הצוות הרפואי מתרוצץ סביבי, אך במקום פחד – חשתי שלווה מוחלטת".