תפיסת הביטחון של ישראל היא להעביר את המלחמה לצד השני, לצד של האויב. פעם במלחמות עבר, לפני עידן טילי הקרקע קרקע, הכטבמ"ים, הטנדרים של טיוטה והכפכפים של העזתים, המלחמה התנהלה בין צבא לצבא. בין טנק לטנק, בין מטוס למטוס. אז היו כללים למלחמה. 

נכון היו זליגות של תקריות אש גם למרחב האזרחי, לעורף, אבל בסוף שנת 1990 התחולל המהפך ששינה את כללי המלחמה כאן במזרח התיכון. מנהיג עיראק סדאם חוסיין ערער את כל המזרח התיכון כשפלש לכווית ומשם הכל הדרדר למלחמת "סופה במדבר" או בשמה העברי "מלחמת המפרץ". סדאם חוסיין שיגר לעבר ישראל 38 טילי סקאד.

בפעם הראשונה כלל העורף הישראלי הפך למטרה ישירה של אויבי ישראל. זאת גם הפעם הראשונה שבישראל נפל האסימון כי המדינה חייבת להתארגן אחרת. שדה הקרב בעורף חייב להתנהל באופן המקצועי ביותר, לא פחות מניהול התמרון הצבאי בשטח האויב. זאת הסיבה כי במקום הג"א הוקם פיקוד העורף. המסגרת הצבאית היא לא עוד סידור העבודה הזמני עד גיל הפרישה למי שנפלט מהיחידות הלוחמות בגלל בעיות בריאות, בעיות עם האישה או בעיה עם מפקד הפלוגה. 

בצה"ל החלו לבנות את חטיבת החילוץ, חטיבה צבאית סדירה, וכן עשרות גדודי חילוץ והצלה שמבוססים על לוחמים ולוחמות בסדיר וכן גדודי מילואים. כשהפעם המסגרות הם של לוחמים עם רובאי 06 והכשרת מחלץ 05 לפחות. כלומר תרחיש הייחוס הוא לוחמה והצלה. עד כאן צה"ל ביצע מהלך נכון ומדויק. הוא בנה כוח תגובה לאירועי קיצון של אירועים צבאיים, אסונות טבע, מגפות או כל צרה שיכולה ליפול על ישראל. 

אבל גם אירועי 7 באוקטובר, כמו גם מלחמת אוקראינה, אסונות הטבע בעולם מהצונאמי בתאילנד ועד רעידות האדמה בטורקיה, רומניה, יפן ועוד לימדו כי כוח תגובה צבאי ככל שיהיה טוב זה לא מספיק כדי להתמודד עם אתגרי העורף הישראלי בעת חירום, וכאן הבעיה הגדולה. לישראל יש שלטון מרכזי ריכוזי, עתיר בירוקרטיה וחסר מעוף אסטרטגי, כשנוח לו להתנהל מאחורי הצבא ומערכת הביטחון. 

אבל כדי להכין את העורף הישראלי לשעת מבחן וחירום חייבים להבין שלא כל מהלך צריך להסתכל במשקפת צבאית אלא חייבים לראות במשקפיים אזרחיות. החל מהטיפול בפערי המקלוט, טיפול באוכלוסיות מיעוטים מערבים, חרדים, עובדים זרים, אוכלוסיות חלשות, קשישים, חולים, אנשים עם מוגבלויות. אבל משרדי הממשלה – ממשרד הבריאות, הרווחה, ועד משרד התחבורה ואחרים – הם לא במשחק. הם לא מסוגלים היום לבנות מערך אמיתי להתמודדות עם מצבי חירום. 

ביום חמישי דקות אחרי התקיפה באיראן התקשרו מבתי חולים ומוסדות גריאטריים ומוסדות רווחה למשפחות וביקשו מהם: "בואו מהר לאסוף", את ההורה החולה, הנכה כי מדינת ישראל במצב חירום. 

כך גם בישראל לא חשבו לבנות תוכנית מקיפה וגדולה של מקלוט חלופי כפתרון לפער של הממ"דים בשכונות ובבתים הישנים, והפתרון נמצא מתחת ליד. בונים בכל שנה מאות עד אלפי חניונים תת קרקעיים מתחת לגורדי השחקים, לקניונים ומבני מגורים חדשים, אבל במשרדי הממשלה לא מינפו את המשאב הזה. ולא יצרו תקן בניה שמראש יהפוך את החניון התת-קרקעי למחסה בשעת חרום עם מערוכות אוורור, מערכות של דלתות הדף, מערכי הסייעים מהשכונות למחסות. 

כך למשל מאה אלף ישראלים לא היו צריכים להיות תקועים היום בחו"ל בגלל שישראל היא מדינת "אי" ונתב"ג נסגר מטעמי ביטחון. בחשיבה רציונלית אזרחית, ישראל היתה חייבת לבנות תשתית של תעבורה ימית נגישה, זמינה וזולה מנמלי אשדוד וחיפה עם קווי שייט על בסיס תדירות ספינות של כמה בכל יום בשבוע. ובחירום מספר גדול אף יותר. אגב זה גם היה מוריד את מחירי הטיסות ומנגיש את העולם הגדול לכל בית בישראל. 

אחרי המלחמה חשוב שישראל תעשה חשיבה מעמיקה איך בונים את המדינה עם מערך עורף חזק, כי מאחורי כל צבא חזק חייב לעמוד עורף עם חוסן חזק.