בין מיליוני הסיפורים הקשים שקיימים מתקופת השואה, עומד סיפורה של משפחת אוביץ כעדות יוצאת דופן לכוחן של אחדות משפחתית ואמנות. משפחה זו, שכללה שבעה אנשים שלקו בגמדות לצד בני משפחה בעלי קומה ממוצעת, הצליחה לשרוד את אימי אושוויץ ואת ניסוייו המחרידים של ד"ר יוזף מנגלה בזכות כישרונם המוזיקלי ודבקותם בצוואת אמם: "באש ובמים, לעולם לא להיפרד".
משפחת אוביץ מקורה בכפר רוזאווליה במחוז מרמורש שבטרנסילבניה. ראש המשפחה, שמשון אייזיק אוביץ (1868-1923), לקה בגמדות ועבד כבדחן בחתונות וכרב נודד. מנישואיו הראשונים לברנה פרוכטר (בעלת גובה ממוצע) נולדו שתי בנות שלקו בגמדות: רוזיקה (1886-1984) ופרנזיקה (1889-1980).
לאחר פטירת אשתו הראשונה ב-1901, נישא שמשון בשנית לבתיה ברטה הוס, אף היא בעלת גובה ממוצע. מנישואים אלו נולדו: אברהם (1903-1972) שלקה בגמדות, פרידה (1905-1975) שלקתה בגמדות, שרה (1907-1993) בעלת גובה ממוצע, מיקי (1909-1972) שלקה בגמדות, לאה (1911-1987) בעלת גובה ממוצע, אליזבת (1914-1992) שלקתה בגמדות, אריה (1917-1944) בעל גובה ממוצע, ופירושקה (פרלה) (1921-2001) שלקתה בגמדות.
בתיה, אם המשפחה, הנחילה לילדיה עצה שלימים הוכחה כמצילת חיים: "באש ובמים, לעולם לא להיפרד, לשמור אחד על השני, ולחיות אחד למען השני". שמשון אוביץ נפטר כשבתו הקטנה הייתה בת שנתיים בלבד, ושבע שנים אחריו נפטרה גם בתיה, בהותירה אחריה עשרה ילדים, כשהצעירה ביניהם בת 9 בלבד.
ילדי המשפחה הקימו להקה שנקראה "להקת ליליפוט", שכללה את הילדים שלקו בגמדות. הם שרו וניגנו בכלי נגינה קטנים המיועדים לילדים והופיעו ברחבי רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, כשבני המשפחה בעלי הקומה הממוצעת מסייעים מאחורי הקלעים. חברי הלהקה הפגינו כישרון רב והופיעו בחמש שפות: יידיש, הונגרית, רומנית, רוסית וגרמנית. כאשר לא היו בסיבובי הופעות, בני המשפחה התגוררו יחדיו בבית אחד עם בני זוגם, נאמנים לצוואת אמם.
חבל טרנסילבניה, בו התגוררה המשפחה, היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן עבר לשליטת רומניה. בספטמבר 1940, כאשר האימפריה האוסטרו-הונגרית שבה לשלוט בצפון טרנסילבניה, נחקקו חוקים חדשים שאסרו על יהודים להופיע בפני קהל שאינו יהודי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה המשפחה שנים-עשר אנשים, מהם שבעה נמוכי קומה.
למרות המגבלות החדשות נגד יהודים, חברי הלהקה הצליחו להשיג אישורים ללא סעיף דת, מה שאפשר להם להמשיך בהופעות ברחבי אירופה עד שנת 1944. יהודי האזור היו משוכנעים שהממשלה ההונגרית לא תאפשר את גירושם למחנות ריכוז, מאחר ששמרו אמונים לשלטון ההונגרי לאורך השנים. ההונגרים הצליחו להימנע מגירוש היהודים למחנות זמן מה, אך כאשר הגרמנים פלשו להונגריה ב-15 במאי 1944, החלו מבצעי הגירוש.
הגרמנים הגיעו לכפר המשפחה וריכזו את כל בני הכפר, כ-750 משפחות, בבית הכנסת הסמוך לבית משפחת אוביץ. לאחר מכן החל מסע לכיוון גטו דרגומיסטרי שנמשך כתשע שעות הליכה. מאחר שהגמדים לא היו מסוגלים לצעוד מרחקים כה ארוכים בשל מגבלות גופם, רופא המשפחה תרם להם עגלה עם סוס, באישור החיילים הנאצים, כדי שיוכלו להגיע לגטו.
לאחר שהייה קצרה בגטו, הובלה המשפחה בקרונות בקר לאושוויץ-בירקנאו. הם הגיעו למחנה בחצות הלילה והועברו מיד לרמפת הסלקציה. ד"ר מנגלה לא היה נוכח באותה משמרת, אך כשעובדי הרציף הבחינו במשפחת הגמדים המעורבת – שבעה גמדים לצד אנשים בעלי קומה ממוצעת – הם הזעיקו אותו למקום בדחיפות. מנגלה, שהתעניין בגנטיקה ובתורשה וניסה לפצח את הקוד הגנטי הגורם ללקויות כמו פיגור וגמדות, גילה עניין רב במשפחה המעורבת.
ברגע של תושייה, חיה שלומוביץ, אשת שמעון שלומוביץ שעבד עם המשפחה וסייע ללהקה מאחורי הקלעים, שכבר הופרדה מבעלה והייתה בדרכה לתאי הגז, פנתה לאחד הקצינים וטענה שהיא חלק ממשפחת אוביץ. למרות חששותיהם, האוביצים אישרו את טענתה. כתוצאה מכך, משפחת שלומוביץ הוצאה מהסלקציה וצורפה למשפחת אוביץ, כך שמניין בני המשפחה עלה ל-22 איש. יש לציין שאחד מבני המשפחה לא שרד את השואה, מאחר שעזב את הכפר לפני הגירוש והוצא להורג במהלך המלחמה.
לאחר זמן מה, המשפחה הוכנסה לתא קטן שנראה כמו תא מקלחת עם ברזים. כשהדלת נסגרה, הם חשו מחנק רב. חלק מבני המשפחה היו משוכנעים שמדובר בגז שהחל לזרום. על פי עדויות של משפחת שלומוביץ, כעבור חצי שעה נפתחה הדלת ובפתח עמד ד"ר מנגלה שצעק: "איפה משפחת הגמדים שלי".
אממה, מבחינה היסטורית אין לכך ביסוס, שכן מעולם לא הופעל תא גז לכמות כה קטנה של אנשים, ומבחינה ביולוגית ציקלון בי לא פעיל בטמפרטורה נמוכה מ-27 מעלות. בנוסף, הדלתות לא נפתחו בזמן שהגז זרם ומטעמי בטיחות היה נהוג לחכות לפחות חצי שעה מהרגע בו הוזרם הגז.
יתרה מכך, הדלתות מעולם לא נפתחו על ידי הנאצים אלא על ידי אסירים יהודים שנדרשו לקחת בעצמם את הגופות למשרפות. ההסבר לכך נעוץ ככל הנראה באובססיית ההיגיינה של ד"ר מנגלה, אשר דרש מכל האובייקטים שהגיעו אליו לעבור חיטוי מקיף. מסתבר שהמשפחה נשלחה לסאונת חיטוי, וכך המים החמים שנשפכו יצרו אדים חזקים שנדמו כמסך גז כבד.
אף שבני המשפחה נאחזו זה בזה וניסו להישאר מאוחדים, הם נאלצו לציית למדיניות ההפרדה בין גברים לנשים במחנה. כשהנשים הגיעו למחנה הנשים, הן פגשו קרובת משפחה בשם רגינה. היא נראתה כה חלשה ומורעבת עד שלא זיהו אותה תחילה. אליזבת מבני המשפחה פנתה למנגלה והודיעה לו על קרובת המשפחה הזו, בתקווה שגם רגינה תוכל להצטרף אליהם ולהינצל ממוות. מנגלה התרגז תחילה, אך מתוך סקרנותו לגלות מה גורם למשפחה אחת להכיל גם גמדים וגם אנשים בעלי קומה ממוצעת, הוא התרצה לבסוף והתיר לרגינה להצטרף לבני המשפחה.
כחלק מתהליך ההכנה לניסויים, זכו בני המשפחה לתנאים משופרים יחסית. שיער ראשם לא גולח, הם נותרו בבגדיהם האישיים (מאחר שלא נמצאו במחנה מדים במידותיהם), והם קיבלו מזון טוב יותר מיתר האסירים כדי שגופם יוכל לעמוד בפרוצדורות הרפואיות הקשות שיבוצעו בהמשך.
במהלך הניסויים המזוויעים שערך ד"ר מנגלה, נלקחו מבני המשפחה כמויות עצומות של דם, נתלשו שערות ראשם, הוסרו ריסיהם, ולא פעם נאלצו לעבור עקירת שיניים בריאות. חומרים לא ידועים הוזרקו לגופם, מים חמים וקרים נשפכו לסירוגין לאוזניהם, ועיניהם הוצפו בחומרים שעיוורו אותם למשך שעות. בנות המשפחה עברו בדיקות גינקולוגיות קשות, ולעתים מנגלה היה מאלץ את בני המשפחה לקיים יחסי מין כדי לראות כיצד הדבר בא לידי ביטוי בין גמדים לאנשים בעלי קומה ממוצעת.
בתיה בת ה-8, בתו של אברהם, עוררה את סקרנותו של מנגלה מאחר שהייתה בעלת קומה ממוצעת. באחת הפעמים, כשהייתה חולה מאוד ונאלצה לתת מנת דם נוספת, מנגלה הבין שהיא על סף מוות והורה לשלוח אותה לתאי הגז. המשפחה לא ויתרה והתחננה שתישאר עמם, בטענה שאם נגזר עליה למות, עדיף שתמות בחיק המשפחה. מנגלה נעתר לבקשתם ובתיה ניצלה אף היא ממוות.
כשהשמועות על המתרחש במחנות ההשמדה התפשטו ומכו גלים, החליט הצלב האדום לערוך ביקורת במקום. קציני המחנה נערכו מראש והקימו מחנה משפחות מפוברק מחוץ לאושוויץ כדי ליצור מצג שווא. משפחת אוביץ נשלחה גם היא למחנה המשפחות, יחד עם משפחות שהגיעו זה עתה ונראו בריאות יחסית. אנשי הצלב האדום השתכנעו מהתמונה הפסטורלית לכאורה שהוצגה בפניהם וויתרו על ביקור באושוויץ עצמו. אחרי עזיבתם, פורק המחנה, משפחת אוביץ ופמלייתם הוחזרו לאושוויץ לסד העינויים של ד"ר מנגלה, והמשפחות שהובאו זה עתה למחנה המזויף נשלחו להשמדה.
בני משפחת אוביץ היו מפורסמים בזכות להקת הליליפוט, וכך אסירים רבים שפגשו אותם במחנה זיהו והוקירו אותם על פועלם האמנותי. באחת הפעמים, כשאליזבת נשלחה למטבח, היא פגשה אסירה פלילית גרמנייה שהייתה אחראית על המטבח ונכחה בעבר באחת מהופעות הלהקה באירופה. האסירה, שהבינה כי ימיה ספורים, ביקשה מאליזבת לשיר לה אחד משירי המופע – שיר עצוב ונוגה אשר שיקף את מצבה באותו רגע. היא התרגשה מאוד מהביצוע, ובעקבות זאת נרקמה ביניהן ידידות עמוקה. מאז, בכל פעם שאליזבת הגיעה למטבח, ציידה אותה האסירה בכמויות גדולות של אוכל שחילקה עם בני משפחתה.
בינואר 1945 נעלם מנגלה מהמחנה, כשהוא לוקח עמו כמעט את כל המסמכים המתעדים את ניסוייו המחרידים שערך לאורך השנים. לאחר שקציני האס-אס ברחו, תפסו אנשי הגסטאפו את השליטה באושוויץ. משפחת אוביץ המשיכה להיאחז בקשר עם ד"ר מנגלה ובניסויים שערך בהם כדי להינצל מתאי הגזים. לקראת סוף ינואר נעלם גם הגסטאפו והצבא האדום תפס שליטה על המחנה.
ב-17 בינואר 1945 מנגלה ברח, ועשרה ימים לאחר מכן, ב-27 בינואר, הכוחות הרוסים חדרו לאושוויץ ושחררו את כל 5,800 האסירים שנותרו בחיים, ביניהם משפחת אוביץ ומשפחת שלומוביץ. לאחר שמונה חודשי גיהנום, שוחררה המשפחה כשכולם בחיים. בשנת 2001, בגיל 80, התראיינה האחות פרלה ואמרה: "ניצלתי בעזרת חסדו של השטן".
אחרי השחרור, משפחת אוביץ עברה במסע ארוך בין כמה מחנות פליטים בשליטת הצבא האדום. בהמשך הם הצליחו לחזור לכפר מולדתם, אך גילו שהכפר הופגז וביתם נבזז לחלוטין. משם עברו לסיגט ולאחר מכן לבלגיה. במאי 1949 עלו לישראל באוניית עצמאות והתיישבו בחיפה, כדי להמשיך במסורת המוזיקלית שהתוותה להם אמם.
בישראל החלו בני המשפחה במסעות הופעות ברחבי הארץ, שזכו להצלחה רבה ומילאו אולמות. הם העלו מופע חדש אותו כתב אברהם, בהתאמה להעדפות ולתחומי העניין של הקהל הישראלי באותה תקופה. בשנת 1955, לאחר חמש שנים של הופעות אינטנסיביות במיטב האולמות ובתי הקונצרטים בארץ, פרשו מעולם הבמה ורכשו שני בתי קולנוע בחיפה – "גנים" ו"כרמל", אותם ניהלו מאחורי הקלעים. תיעוד לכך ניתן למצוא בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי", המציג משפחת גמדים המנהלת בית קולנוע בעיר התחתית בחיפה, בהתבסס על סיפור משפחת אוביץ. כעבור כעשור נסגרו שני בתי הקולנוע.
גם בארץ המשיכו כל בני המשפחה להתגורר יחד בבית אחד ומעולם לא נפרדו אחד מהשני, נאמנים לצוואת אמם. בנות המשפחה שלקו בגמדות לא הביאו ילדים לעולם עקב מבנה גופן והניסויים הקשים שבוצעו בהן על ידי מנגלה. היחיד מבין הגמדים שהביא ילדים לעולם היה אברהם, אביה של בתיה אוביץ אילון, לה נולדו 4 ילדים ו-8 נכדים.
חלק מבני המשפחה הגיעו לגיל מופלג: רוזיקה אוביץ נפטרה בשנת 1984 בגיל 98, ופרלה אוביץ, האחרונה מבני הדור ההוא, נפטרה בשנת 2001. נינתו של אברהם היא הזמרת והיוצרת דנה ליקוורניק, שכתבה לזכרו את השיר "איש קטן", ונראה כי היצר המוסיקלי-אמנותי נטמע עמוק בשורשי המשפחה. עד היום, רבים מצאצאי המשפחה ממשיכים לעסוק במוסיקה ובתחומי אמנות שונים. נאמנים לצוואת אמם "לעולם לא להיפרד" קבורים כל בני המשפחה בחלקת קבר משותפת בחיפה.
