משיח או משטר? נתניהו, הדת והפוליטיקה החדשה של ישראל

אפילו באיראן, המדינה שמייצגת את שיא הפונדמנטליזם האסלאמי, לימודי מדע וליבה נחשבים ליעד אסטרטגי. שם לפחות לא מתבלבלים בין לימודי הדת ליכולת שיגור טילים. ואצלנו? לא בטוח.

הפיכת הצלחות צבאיות ל"ניסים", וההישרדות האזרחית ל"השגחה פרטית", אינה רק ניכוס של האמונה לצרכים פוליטיים – היא גם משחררת מאחריות. כי כשהניסים הם גלויים, והמדיניות היא האמונה – אין מקום לוועדות חקירה. הכישלונות שייכים ל"לא ראויים", וההצלחות – לאלו שהאל נגע בהם.

ובתוך כל זה – הציבור הרחב: הדתי, החילוני, המאמין ושאינו מאמין, העורף הישראלי, שורדי השנתיים הקשות של מלחמה, חטופים, משפחות שכולות, עקורי הצפון והדרום (שבחלקם טרם חזרו לביתם) ואלו שהתווספו בימים האחרונים, המילואימניקים, והאזרחים המחזיקים באמת את הבטחון והכלכלה – צופים מהצד כיצד ההגה עובר למדיניות בשם האמונה.

נתניהו – האיש ששנים היה גם סמל לציונות החילונית-ליברלית (וכן, יש דבר כזה), ואפילו ייצוג של המערביות הישראלית בגוון תל-אביבי – היום, בתמונה רשמית מול סידור, כשמימינו בעל מגבעת נוסח חב"ד, ומשמאלו ארוך זקן בנוסח חרד"לי.

האם זה מסמן קיצו של עידן? האם הציונות החילונית – זו שהקימה את המדינה, ההתיישבות, את צה"ל וההשכלה הגבוהה – פורשת מהזירה?

הכותבת היא עורכת דין ועמיתת מחקר במכון הרטמן, ממובילות "אמא ערה", מועמדת ברשימת ישראל ביתנו לכנסת.