כחודש לאחר הקמת ממשלת "הימין על מלא" קיבלתי שיחת טלפון. בצדו השני של הקו הייתה מרים לפיד, אישה ימנית שאיבדה את בעלה ואת בנה לאחר שנרצחו על ידי טרוריסטים. היא פתחה את השיחה באמירה "שלום אייל, אתה בטח לא מכיר אותי", "דווקא כן", עניתי. מרים שיתפה אותי בדאגתה העמוקה: "זו ממשלה מסוכנת", אמרה. "אין בה יושר, אין בה אנשי אמת. יש בה עבריינים מורשעים בשחיתות, כאלה שמעולם לא עשו דבר ימני, חלוצי או התיישבותי – ובכל זאת קוראים לעצמם 'ימין'. זו ממשלה ששמה לעצמה מטרה להיות 'ימין על מלא' מול 'כל השאר'. היא מפלגת מיסודה". הופתעתי לשמע הדברים מצידה, אך ידעתי שניכרים דברי אמת. דאגתה של מרים היתה מההפיכה המשטרית, פירוק האיזון בין הרשויות הוא מתכונת לכח בלתי מוגבל לפוליטיקאים – והחלשת כל המערכות מולם. ועל המעשה הזה הם חוזרים היום ממש – שלטון שאין עליו שום ביקורת, אין דין ואין דיין.
במוצאי השבת האחרונה, 22 במרץ 2025, נאמה לפיד בהפגנה בירושלים. היא קראה לציבור לצאת לרחובות והאשימה את הממשלה בשחיתות, הסתה ופילוג סדרתי. דבריה הדהדו ברשת ובתקשורת, ועוררו שיח רחב, אבל דווקא התגובות מימין – הפתיעו בעוצמתן וחריפותם. מהתקפה בוטה עליה בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, ועד מסע מלא גידופים והאשמות (והלבנת פנים כמיטב מסורת הרעל ברשתות). האשימו אותה בבגידה במחנה, כאילו קריאתה לאחדות מאיימת על זהותם. ומדוע? אולי מפני שהיא חושפת אמת לא נוחה: ממשלה זו, שקוראת לעצמה ימין והבטיחה בטחון, פוגעת בעתיד העם היהודי במדינתו – דווקא בזמן מלחמה. בעבר הימין יצא בהמוניו למען אסירי ציון, הם קראו "שלח את עמי!", אך היום, כאשר 59 מבני עמנו מוחזקים בשבי, השתיקה רועמת במיוחד.