מצנע לקרע: אז נלחמנו על לחם וסבון, היום נלחמים על קיום

ביום קיץ בשנת 1952 אמא שלי נסעה באוטובוס ממרכז המושבה רעננה לכיוון הצריף שבו התגוררנו במחנה העולים כפר נחמן בקצה האחר של רעננה, שהיה קודם לכן מחנה צבא בריטי והפך בתום המנדט למעברה. במחנה זה שוכנה משפחתי, ואני בתוכה. הגענו למחנה המגודר היטב סביב סביב ושער לו, לאחר שהות קצרה יחסית במחנה העולים בעתלית. עלינו ארצה בטיסה ישירה ומוזרה בין שתי מדינות אויב, מעיראק לישראל, מבגדד לנמל התעופה לוד.

הטיסה אורגנה ע"י המוסד וכללה ארגון נפשות לרעיון העלייה הציוני של שליחים מישראל, בעזרה ישראלית סמויה לעידוד קבוצות יהודיות, בעיקר בבגדד ובצרה. כמו כן נדרשה הסחה, שוחד לבעלי שררה בממשל העיקרי והסכמה מוכרזת של ממשלת בגדד ל"יציאת עיראק" דרך מדינה שלישית, לאחר חוק מפורש שעבר בפרלמנט.

בחלון זמן מוגדר מראש של תוך שנה התבצע ה"תסק'יט", היא בעיראקית הרשמית "הוויתור" של היהודים על האזרחות העיראקית, הרכוש וכל תעודות ההשכלה בהן החזיקו היהודים. הייתה זו עזיבה המונית לאחר 2,500 שנה בגלות בבל.

הרוב המוחלט של יהודי עיראק הגיע בטיסות, מעט גם דרך פרס, ובסך הכל קרוב ל-120,000 נפש. התנאי העיקרי של ממשלת עיראק והפרלמנט התרכז בחמדנותם של הערבים לשים יד על נכסי היהודים, שעמדו על סך כולל של כ-460 מיליון דולר במחירים של היום.

אמי המשיכה בנסיעה, ובאחת מתחנות האוטובוס ברעננה עלה מפקח מטעם "משרד הפיקוח והקיצוב", עליו ניצח השר דב יוסף, "שר הצנע", שהתמחה קודם לכן בסוגיית המחסור והקיצוב בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור. תפקידו של השר היה לפקח על מדיניות הקיצוב עליה החליטה הממשלה באפריל 1949. הרעיון היה לווסת היצע של סחורות, החל ממוצרי מכולת בסיסיים ופירות ועד לרהיטים, ביגוד והנעלה. הוויסות, כורח המציאות. מצד אחד לתושבים הוותיקים, בני המושבות והכפר, היה כסף ונזילות לצריכה רבה, כולל מותרות, לאחר שחלקם התעשרו בזמן מלחמת העצמאות דרך אספקת צורכי הצבא והמדינה.

הוותיקים, כולל אנשי ההתיישבות, יכלו לרכוש ולקנות כל העולה על רוחם, ומצד שני מולם עמדו מאות אלפי פליטים שזרמו לישראל ממדינות ערב ואירופה, רובם חסרי כל, מחוסרי עבודה או הכנסה. מכאן קם הרעיון לחלק את הנמצא, כך שיגיע לכולם המינימום ההכרחי לקיום.

למדינה, שזה עתה קמה, היה מעט להציע. ישראל הצעירה הייתה כמעט ללא מטבע חוץ בכדי להגדיל את היבוא כמענה לגידול האדיר באוכלוסייה. בתוך ארבע שנים הוכפלה אוכלוסיית המדינה, שמנתה בשנת 1952 1.63 מיליון תושבים.

המפקח שעלה לאוטובוס בו נסעה אמי, הבחין לפתע על מדף למעלה בתוך האוטובוס בשני סטים של ביצים מוברחות. מדפים היו נהוגים אז באוטובוסים בארץ ובעולם. המפקח שאל בתוקף למי שייכים הביצים. הכל נדמו. פחדו מתביעה והעמדה לדין. אמי, בזיק של רגע, טענה כי הביצים שייכות לה, היות והיא עומדת בראש משפחה גדולה הכוללת גם את הוריה ומטבע הדברים אלה ביצים "כשרות" עפ"י החוק לטלטול מנקודה אחת לשנייה בתקופת הצנע. המפקח התרצה ואמי ירדה מיד בתחנת האוטובוס הבאה ושלל רב בידה.