מפרויקט של מבקשות מקלט יצאה שיחה על שלום

שלום, עבור לינה אוטום ג'ק אגולון, הוא "גשם יורד על עצים ירוקים, קרני שמש חמימות על אדמה לחה". לקראת פתיחתה של הביאנלה האוטונומית לאמנות, שמציבה במרכזה את האפשרות של עשיית שלום בכלים אמנותיים, נפגשו ארבע המעצבות של פרוייקט 'היוָואט' לשיחה על שלום, אשר הניבה תהליך יצירה משותף.

המעצבות של 'היוָואט' הן לינה אוטום ג'ק אגולון, אכברת אברה, עדן גברה ומברהט גברמרים – כולן מבקשות מקלט אשר חיות, עובדות ומגדלות את ילדיהן בדרום תל אביב. באמצעות המומחיות שלהן בסריגת קרושה, הן יוצרות את הפרשנויות שלהן למושג 'שלום', הנטועות בזכרון של חיי היומיום, בחיבור לטבע המיטיב שסביבן ובדיאלוג התרבותי ביניהן. הן תופרות את העבודות האישיות זו לזו לכדי 'עמוד שלום' משותף, שצומח מהרצפה ומגיע עד התקרה, ובכך מתחברות למסורת ארוכת השנים של הייצוג הארכיטיפי של הקו האנכי המחבר בין שמים לארץ. נדמה כי העיסוק של בני האדם במוטיב הקו האנכי חוזר ומופיע לאורך דורות ותרבויות: הטוטם, האובליסק, העמוד, וגורד השחקים הם דוגמאות מוכרות לקו הנישא אל על, המוביל את המבט שלנו אל מה שנמצא מחוץ לטווח-היד שלנו, בעודנו עומדים על האדמה. הקו הזה, אולי, מסמל עבורנו את כמיהה האנושית אל הרוח והמופשט.

ובמקביל – האובייקט הסרוג, עשוי חוטי בד טריקו, מחזיר אותנו אל הסביבה הביתית. רבים מאיתנו נושאים זכרונות של שמיכה, סוודר או צעיף עשויי סריגת יד, או של קרובת משפחה יושבת בסלון הביתי וסורגת תוך כדי שיחה. כשאנו פוגשים את האסתטיקה הרכה של הסריגה באובייקט מעוצב, מוצג במסגרת של תערוכה, מתעוררים בנו הזכרון והגעגוע אל אותן חוויות ביתיות עוטפות של קירבה. עבור אמניות 'היוָואט', את פעולת הסריגה ניתן אולי לפרש כחלק מהנסיון שלהן לייצר תחושת בית בתוך מציאות ההגירה המאתגרת.