ממ"ד הציל לי את החיים: סיפור אמיתי ממתקפת הטילים הבוקר

ארבע לפנות בוקר לא נרדמים, כי גם ביחד קשה לפעמים לישון. מהטלפון עלה צליל התראה – וכמו תמיד, עת מתקבל האות מפיקוד העורף שמקדים בעשר דקות את האזעקה, עשיתי (סלחו לי, כן?) סיבוב קצר של פיפי ולגימת מים.

הכלבה פסעה אף היא אל כלי המים שלה ואחר התפרקדה בסלון, אבל אני התעקשתי שתחזור לממ"ד – עניין שנראה כמעט חסר חשיבות, אבל התברר כקריטי.

ואז הגיעה האזעקה ובעקבותיה ה"בומים" שלמדנו כבר לאמוד את המרחק שלהם מאתנו על פי הרעש. ואז היה עוד אחד – הפעם שונה לגמרי.

משהו נפל בממ"ד ובגלל שהסרתי את משקפיי לרגע, לקח לי זמן להבין שמדובר בפתח של המזגן. רעש מוזר יותר נשמע מבחוץ, אבל לא העזנו לפתוח כדי לבדוק אלא רק אחרי שפקע"ר הודיע שאפשר לצאת מהמרחבים המוגנים.

לפי העובדה שהחשמל לא פסק, הסקתי שזו לא פגיעה ישירה, אבל הזעזוע הורגש היטב – והתברר שהייתה לכך סיבה לא רעה – הטיל פגע אמנם בקו אווירי של כ-200 מטרים מאתנו, אולי אפילו 300, אבל ההדף עשה שמות ברחובות הסמוכים, כולל בזה שלנו.

כלומר – זה עדיין נראה כמו הבית שלנו, אבל משהו היה שונה בכל זאת ועלי להודות שאולי מחמת השעה המוקדמת או המעבר המהיר מרביצה על המזרן שבממ"ד לעמידה זקופה, לקח לי זמן לשים אליו לב: החלונות היו מנופצים. תחילה הבחנתי בזכוכיות שנותרו בתוך המסגרת שהייתה פעם חלון. אחר כך בנזק ההיקפי.

הוא לא היה רב, אבל מורגש – פיסות זכוכית כיסו את הרצפה, את הספה, את שולחן הקפה ואת השידה. אני לא יודע מי מכם מכיר את ההרגשה, אבל זה היה קצת כמו לחזור לבית שלך אחרי שביקרו בו פורצים: ברגע הראשון אתה מבין רק שמשבו מוזר, רק אחר כך מגיע האחד ועוד אחד (ועוד אחד).