נדרשה הוכחה לכך שלאסון 7 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת מאז מוצמד תג מחיר נפשי, אם נדרשה ראיה לכך שרבים מחיילי הסדיר והמילואים מתקשים לשאת את אימי הקרב – אפשר למצוא אותן בעובדה שבתחילת 2024 הוקמו בצה”ל כמה ענפים שתכליתם דאגה לבריאות הנפש של החיילים.

שניים מהענפים האלה הם ענף חוסן נפשי ובריאות הנפש, וענף תעצומות המיועד לסובלים מפוסט־טראומה. הבשורה הטובה במקרה הזה היא גם הבשורה העצובה: יותר ויותר חיילים, לדברי סא”ל נטע לי צליכובר, ראש ענף חוסן נפשי, נעזרים בקציני בריאות הנפש הצבאיים, הקב”נים. “המילה חוסן נעשתה מאוד מדוברת, מאוד בשימוש, לא תמיד בהקשר הנכון”, טוענת צליכובר, פסיכותרפיסטית בהכשרתה.

“אנחנו מתמקדים בבניית החוסן של החיילים. המטרה היא לצמצם את התחלואה הנפשית שלהם, לעזור להם לתפקד טוב יותר ובבריאות נפשית טובה יותר, לצלוח את הקשיים הקוגניטיביים והרגשיים שעלולים להתעורר בעקבות חשיפה למצבי קיצון, לחזק את יכולת ההתמודדות האישית והקבוצתית שלהם במצבים כאלה. חוסן הוא דבר שנבנה לפני האירועים, כדי לחזק את היכולת לבצע את המשימות, להתמודד, להיות מספיק חזק, אנטי שביר. והוא נבנה כמובן גם תוך כדי האירועים ואחריהם”, היא מסבירה.

המלחמה הזו פרצה לפני שהתחלתם לעבוד עם החיילים על חוסן נפשי.
“נכון, אבל המחשבות על הקמת ענף חוסן נפשי היו עוד לפני המלחמה. בסופו של דבר, צבא נערך לאפשרות לחימה מעצם הגדרתו. עסקנו בדברים גם קודם לכן, באופן ספורדי, נקודתי יותר. מאז שפרצה המלחמה והוקם הענף, זה נעשה יותר ממוסד, ואנחנו עוסקים גם בכתיבת התורה, במחקר ובהכשרת הקב”נים”.

אלף קב”נים בשטח

הקניית החוסן הנפשי לחיילים, מסבירה ראש הענף, כוללת שלושה שלבים: הכנה מוקדמת לשירות ולמשימות, התערבות בעקבות חשיפה לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי כדי לצמצם את השפעתו, וסיוע לחיילים שאובחנו כסובלים מפוסט־טראומה ושיקומם. אחד המודלים שנמצאים בשימוש צבאי יומיומי הוא מודל המא”ה (משאבים, אתגרים, התאמה), פרקטיקת התערבות שפותחה בענף על בסיס תיאוריה של ד”ר משה פרחי מהמכללה האקדמית תל חי.

לפי מודל זה, החיילים לומדים לזהות מראש את המשאבים האישיים העומדים לרשותם – תכונות ויכולות כאומץ לב, סבלנות, חברתיות, מנהיגות, חשיבה מהירה, יצירתיות וחוזק גופני וגם חברים לצוות, מפקדים, משפחה, בת זוג וכו’. לאחר מכן הם מתבקשים להגדיר לעצמם את האתגרים העומדים לפניהם בהווה, להיזכר באתגרים שהתמודדו איתם בעבר ולדמיין אתגרים עתידיים. בשלב הבא הם מתאמנים ביצירת התאמה בין האתגרים למשאבים.

“החיבור השכלי, המחשבתי, בין האתגר הצפוי ובין יכולת ההתמודדות איתו מאפשר התמודדות פעילה בשעת לחץ, ברגע האמת”, מסבירה צליכובר. “המודל נבנה על בסיס ההיכרות שלנו כקב”נים עם השטח, לא רק בצבא, אגב, וההבנה שאנשים לא תמיד יודעים לומר מהם המשאבים שלהם", היא מסבירה. 

היא מסיפה כי "במצבי סטרס המחשבות מעורפלות, וקשה לשלוף את הכלים מארגז הכלים. קשה לפעמים אפילו לזכור שהם שם. לכן אנחנו מדרבנים את החיילים לכתוב לעצמם את הדברים בפנקס קטן שנמצא איתם גם בשטח, כדי שברגע האמת יוכלו לשלוף אותו, להיזכר ולהיעזר במשאבים שלהם”.

ההכנה המנטלית, הכוללת את העבודה באמצעות מודל המא”ה, היא חלק מהנוהל המחייב לקראת יציאה ללחימה בכל היחידות הקרביות, והיא נעשית גם ביחידות אחרות שנכנסות לפעילות עצימה. מדובר בפיתוח חדש, שהפך לכלי שימושי רק לאחרונה, באפריל השנה. להכנה המנטלית לחיילים קודמת הכנה דומה למפקדים, והם אלה שמעבירים אותה לאחר מכן, בסיוע הקב”נים, לחיילים עצמם.

בכל זאת, שמענו לאחרונה בכאן ב’ על מפקד שהתעלם מאיומי ההתאבדות של פקודו לקראת כניסה נוספת של המחלקה לרצועת עזה.
“אנחנו שמים על זה דגש, זה נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו עובדים עם המפקדים כל הזמן, גם על פיתוח אמפתיה, על זיהוי סימני מצוקה אצל החיילים. אני מקווה שהתוכניות שבנינו יעשו שינוי וייתנו למפקדים כלים טובים ליישם את הדברים. יש תוכניות, ויש קב”ן שזמין 24/7 להתייעצויות”.

זה עומד בסתירה לדיווחים של חיילים על המתנה ממושכת לפגישה עם קב”ן.
“המעורבות שלנו מול השטח מאוד אינטנסיבית. הגדלנו את מספר התקנים ויש כיום אלף קב”נים שפרוסים בשטח, וכשצריך, גם חוצים את הקווים אל מעבר לגבול. זה מספר אסטרונומי. זה, לצד פתיחת ענפי בריאות הנפש והמענה שהתחלנו להציע למשפחות אנשי הקבע והמשוחררים, מעידים על מרכזיות הנושא ועל חשיבותו ועל מידת העיסוק של המטכ”ל בו".

"לפי הנתונים, חייל קרבי שמבקש לראות קב”ן מגיע אליו בממוצע בתוך שבוע, לרוב פחות, ואצל חיילים בהכשרה זה לוקח בממוצע 13 ימים. אלה נתונים מרשימים. אני לא יודעת להסביר את התחושה שאין מענה. אני עובדת עם נתונים, ובמציאות – הממוצעים האלה מלמדים על זמינות גבוהה של קציני בריאות הנפש. אנחנו מפעילים גם מוקד טלפוני שזמין 24/7 ומציע מענה ראשוני של קב”ן, שבמידת הצורך מפנה לקב”ן היחידה”, היא מפרטת. 

ומה בעניין רצף ההתאבדויות בתקופה האחרונה, בסדיר ובמילואים?
“התוכנית למניעת אובדנות בצה”ל היא חלק מתוכן החובה בכל היחידות. זה נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו מקיימים ‘ימי עצור’, ימים שבהם היחידות עוצרות את הפעילות לטובת שיח על הנושא, הכשרת המפקדים לזיהוי סימני מצוקה ועוד. אין תמונה של אובדנות קיצונית. הצבא הרבה יותר גדול מבעבר, ואנחנו לא רואים עלייה משמעותית במספרי המתאבדים מאז תחילת המלחמה. עם זאת, אנחנו מבינים שיהיו כנראה יותר חיילים שיסבלו מפוסט־טראומה, ומתכוננים לזה כדי להציע להם מענה טוב”.

למה לא מפרסמים את נתוני המתאבדים יותר מפעם בשנה, ולו כדי להבהיר לציבור שאין עלייה במספרים?
“פרסום הנתונים אינו בתחום האחריות שלי, אבל צריך להבין שאנחנו עוסקים בניתוח הנתונים האלה כל הזמן, לומדים מהם ומפתחים תוכניות חדשות בהתאם. הניתוחים האלה מיועדים לאנשי המקצוע, ופעם בשנה אנחנו מפרסמים את הנתונים, אחרי שירדנו לעומק הדברים והבנו אותם. אני לא חושבת שנכון להוציא את הדברים לציבור לעיתים קרובות יותר, כי צריך להסתכל על אובדנות הסתכלות רחבה, לבחון את הסיבות לה. אי אפשר להסיק מסקנות אחרי כל מקרה ולפרסם אותו”.

הילדים בידיים טובות

כשפרצה המלחמה בעזה סיפרו החיילים על התערבויות מיידיות של עזרה נפשית ועל ימי התרעננות שכללו שיחות עיבוד. לדברי צליכובר, ההתערבויות הללו השתכללו ככל שהלחימה נמשכת. “הבנו שאנחנו צריכים לקיים את ההתערבויות בהתאם לשלבים הפסיכולוגיים שחווה אדם שנמצא במלחמה”, היא מסבירה.

“אז יש שיחת משאבים בשטח, שמטרתה לצמצם תחלואה נפשית, והיא נעשית על ידי המפקד, או הקב”ן, או שניהם. אחר כך, מיד עם היציאה משטח הלחימה יש שיחות עיבוד שבהן מרחיבים את השיח על החוויות משדה הקרב. וכעבור כמה שבועות אנחנו מרכזים את החיילים ומדברים איתם על אובדן, על כאב, על מקומות של לחימה ארוכה. זה קורה בין השאר כי אנחנו מבינים שצריך להתייחס להשלכות ארוכות הטווח של העניין", היא מפרטת.

"המענים האלה מוצעים לכל חייל שיוצא מעזה, בכל שלב של יציאה מלחימה, על ידי קב”ן החטיבה. בשיחות האלה אנחנו יכולים גם לזהות חיילים שיצטרכו טיפול פרטני מאוחר יותר, ויקבלו אותו במסגרת הצבאית. מספר המפגשים הפרטניים נקבע בהתאם לתסמינים שהחיילים מראים”. בנוסף, היא מספרת, מקבלים החיילים סדנאות יוגה ומיינדפולנס, פילאטיס ואפילו גלישת גלים, לטובת העיבוד הרגשי והעצמת החוסן הנפשי.

נראה שגם לקב”נים לא קל בימים אלה.
“התפקיד בהחלט נעשה יותר ויותר אינטנסיבי, והוא יהיה משמעותי מאוד גם כשהמלחמה תסתיים. מצד שני, יש תחושה של משמעות גדולה מול השינויים שחלים בכל מה שקשור להתבוננות על החייל ועל בריאות הנפש שלו בצבא. לכן יש לנו יותר תקנים לקב”נים, והם ממשיכים ללמוד יום בשבוע תוך כדי המלחמה”.

בעבר נחשבה פנייה לקב”ן דבר מביך. גם זה השתנה?
“חיילים יותר ויותר נעזרים כיום בקב”נים, וזה נהדר. הרגשנו עלייה במספר הפניות גם לפני המלחמה, ואני חושבת שזה חלק משינוי תרבותי, ממגמה כללית, עולמית, של התבוננות עצמית בעולם אינטנסיבי. כמעט כל חייל בצה”ל ראה קב”ן מאז שפרצה המלחמה. זה נהיה חלק מהשיח היומיומי וזה מוריד את הסטיגמה. מלחמה היא עניין קשה ועצוב, ומה שמעודד אותי הוא הידיעה שיש מענה”.

נדמה לי שהורים רבים לחיילים לא חשים כך.
“אני בעצמי אמא לשלושה ילדים, אני יכולה להבין את הדאגה. אני יכולה לומר להורים שגם הם יכולים לקבל עצות ולקיים שיחות עם קב”נים במקרה הצורך, ומעבר לזה, עליהם לדעת שהילדים שלהם, שהם החיילים שלנו, נמצאים במסגרת שעושה מעל ומעבר כדי לדאוג לכל אחד מהם, ושיש מענה לכולם. הילדים שלהם בידיים טובות”.

המצב רחוק מלהיות אידילי.
“שום דבר לא אידילי. האידיליה היא ללמוד ולשפר ולהשתפר כל הזמן. אנחנו לומדים מכל מקרה שנפל בין הכיסאות, ומתקנים כשלים. אני רואה את השינוי, את השיפור, את ההשתדלות. וכשאין מענה – תמיד אפשר לפנות למוקד שלנו (*6690 שלוחה 4 – ש”ג)”.

מה יכולים ההורים לעשות כדי לעזור לילדיהם הלוחמים?
“קודם כל, להתבונן בילדיהם בעיניים לא ביקורתיות, להשאיר בצד דעות פוליטיות, ציפיות ופחדים. חשוב לדובב את החיילים, לגרום להם לדבר – לא להכריח, כמובן – אבל להדגיש את הזמינות לשיח ולא לפחד ממה שהחיילים מספרים. בו זמנית, כדאי להיות ערים לסימני מצוקה כמו קושי בשינה, התנהגות שונה, הסתגרות. אם מרגישים שזה יוצא מגדר הרגיל, צריך לפנות לגורם בריאות הנפש”.

ומה את מציעה לחיילים עצמם?
“לדבר, לשתף במה שהם חווים. אחד הדברים המאפיינים מצבי משבר הוא תחושת הבדידות, ואז דברים עלולים להיראות גדולים ממה שהם באמת. צריך לזכור שמשבר הוא דבר חולף, ושגם אם הדברים נראים קשים עכשיו, מחר הם יכולים להיראות אחרת. דבר חשוב נוסף שכדאי לזכור הוא התקווה, הידיעה שיש מי שיכול לעזור. ויש מישהו כזה, תמיד”.