מים רבים לא כיבו את אהבת הקהל ליובל, אבל השופטים התעלמו

הציבור, לעומתם, ראה ושמע. מפריז ועד ברלין, מלונדון ועד רייקיאוויק – מיליוני אירופאים הצביעו לא בעד ממשלה, אלא בעד אנושיות, אומץ ורוח. הם לא ראו תעמולה – הם ראו אמת.

הפער הזה בין הקהל לשופטים הוא לא טעות בשיקול דעת – אלא ביטוי למשבר ייצוג עמוק. כשאליטות תרבותיות מפסיקות לשקף את תחושות הציבור – הן מאבדות את הלגיטימציה המוסרית שלהן. ישראל אינה מבקשת פריבילגיה – רק הזדמנות שווה. שישפטו את הקול, לא את הלאום. שיאזינו לשיר, לא לפולמוס. שיבחינו באדם שמאחורי הסמל.

האירוויזיון לא ישנה את המזרח התיכון. אבל הוא חשף אמת פשוטה: הרחוב האירופי יודע להבחין בין אמת לשקר, בין אומץ לפחד. האליטות – במקרה הזה – בחרו לעצום עיניים. כעת, האחריות עלינו: לא לאפשר לקול הזה, שנישא באומץ מול מאות מיליונים, להיעלם. כי גם כשמסביב יש סערה – "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

הכותב הוא חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ואחראי לפעילות המכון באירופה. ספרו החדש "האם הגענו לסופה של יהדות צרפת?" רואה אור בימים אלה בפריז