"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".

אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".

מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.

וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.

פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".

המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").

"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.

"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".

מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).

קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.

רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.

עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.

העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.

לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.

למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.

לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".

וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים. 

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.

אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.

ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".

אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.

מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.

ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.

בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.

אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.

האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).

מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.

יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.

בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.

עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.

אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.

קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.

את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.

על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.

אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.

עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.

דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.

והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.

ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.

מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.

מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.

אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?

הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?

יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.

ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.

הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.

הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים

הכפלת אותיות וסימנים בהודעות כתובות היא לא רק אמצעי של משתמשי טיקטוק ואינסטגרם – כל מי שגדל בשלב כזה או אחר עם האינטרנט, מחשבים וסמארטפונים מצא את עצמו כותב שורת צחוק אין סופית שכולה מורכבת מאות אחת שחוזרת על עצמה, או החליט להדגיש רגש מסוים עם הרבה סימני קריאה. יש תורה שלמה מאחורי הדרך שבה אנחנו משתמשים באותיות וסימנים כדי להביע את עצמנו היטב בכתיבה – אבל לא בזה נתעסק הפעם.

לפעמים אנחנו משתמשים בהרבה נקודות בסוף משפט כדי להביע המשכיות, תהייה או מסתורין, כמות נאה של סימני שאלה כדי להביע שוק, והרבה סימני קריאה כדי להעביר את המסר שאתם מתפוצצים מהתרגשות או כשרוצים שהצד השני יבין שאתם מדברים על נושא חשוב במיוחד. אם שאלתם את עצמכם אי פעם כמה זה "יותר מדי" סימני פיסוק במשפט, יש מי שאמונים לעשות סדר בדברים – האקדמיה ללשון העברית. 

האקדמיה קבעה תקנות גם בנושא הזה, והן פשוטות למדי: מבחינה סגנונית מומלץ להשתמש בסימן קריאה אחד בלבד, גם אם יש לכם הודעה ממש חשובה או שההתרגשות שלכם לא יודעת גבולות. עם זאת, באקדמיה מסתייגים ואומרים שבכללי הפיסוק לא מוזכר רצף של סימני קריאה, ולא נקבעו כללים רשמיים לרצף כזה – ככה שבינינו, אף אחד לא יכול לטעון נגדכם אם תחליטו להשתמש בכמות גדולה יותר.

עוד ציינה האקדמיה כי היא ממליצה להשתמש בשלושה סימני פיסוק להדגשה יתרה ולא יותר, אבל שוב – מדובר בהמלצה בלבד, וזה מגיע מהמוסד שלא נתן חלופה עברית למילה 'אקדמיה', והחליט בשנת 2021 שהמין הדקדוקי של גרב הוא זכר ונקבה (ולא זכר בלבד) בגלל לחץ חברתי.