חמש דקות לאחר שהתחלנו את השיחה הטרנס־אטלנטית, נשמעה אזעקה בתל אביב. ממקום מושבו בלוס אנג'לס, השחקן מייק בורשטיין יכול היה רק להתפלל שהכל יעבור בשלום. "הדבר הכי מתסכל עבורי במהלך המלחמה הוא שכל מה שאני יכול לעשות זה לצפות מרחוק ולא לעלות על המטוס ולהיות שם איתכם", הוא אומר.

אחרי 7 באוקטובר הוא הצטרף לסניף של בית הלוחם בלוס אנג'לס וסייע בגיוס תרומות לצה"ל. "ראינו בשידור חי את מה שקורה ביישובי העוטף, שמענו את הזעקות של האנשים שהיו ספונים בבתיהם, ולא האמנו למה שאנחנו רואים ושומעים. עד היום נשבר לי הלב מלחשוב על זה, עד היום קשה לי להבין איך דבר כזה קרה לנו", הוא אומר.

"חשבתי שזה לא יעזור לאף אחד אם אסתובב בארץ. ידעתי שפה, בארצות הברית, אני יכול לעזור, לתרום. אירחתי בערבי התרמה חיילים וחיילות שסייעו לנו בגיוס הכספים, וזה מאוד השפיע על הקהילה היהודית ועזר לאנשים להבין מה קורה בארץ. גם בביקור שלי בגרמניה בזמן המלחמה לצורך צילומי סדרה ארגנתי אירועי התרמה. בערב אחד בברלין אספתי 40 אלף יורו בשביל בית הלוחם".

הדאגה לישראל לא מרפה ממנו. בשנה שעברה, בפסטיבל קאן, כשעלה לבמה לקבל את פרס הסדרה הטובה ביותר על השתתפותו בדרמה הקומית הגרמנית "משפחת צוויפלר", לא שכח את דיסקית "הלב שלי בעזה" וסיכת החטופים, ולא חשש לומר לכולם: "עם ישראל חי". "תחשוב שאמרתי את זה מול הפרצוף של הצרפתים האנטישמיים האלה, זה היה רגע מתוק", הוא אומר.

מה היו התגובות?

"יהודים שהיו באירוע סיפרו לי שהם לא יכולים להסתובב ברחובות צרפת עם דיסקית או סיכת החטופים ואמרו שהסבתי להם גאווה כשעליתי כמו שעליתי אל מול המצלמות. אנשים הודו לי שדיברתי בעבור ישראל. אבל כל זה שטויות, הדבר הכי חשוב זה שהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו הביתה, לא יכול להיות שהם שם כבר יותר מ־600 ימים".

הנשיא שלך, דונלד טראמפ, מאוד להוט לזה. נראה שהוא מזיז עניינים, לא?

"אם הוא יכול לתרום להחזרת החטופים סוף־סוף, זה מבורך. אבל נדמה לי שאנחנו תולים בו קצת יותר מדי תקוות. הוא קודם כל דואג לעצמו. הוא לא איש מאוזן. אני מקווה שאפשר לסמוך עליו לסיים את המלחמה. אבל עד שזה יקרה, אני לא מאמין לאף אחד".

אומרים שהאנטישמיות בארצות הברית שוברת שיאים. אתה מרגיש את זה?

"הנכדים שלי לומדים בבית ספר יהודי, ועכשיו שכרו להם שמירה. מבקשים מהם לא להסתובב עם מגן דוד, עם סממנים יהודיים. לא חשבתי שזה יגיע לרמה כזו. ראינו מה קרה לאחרונה בצעדה למען החטופים בקולורדו, שלא לדבר על הרצח של שני עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון לאחרונה. זה נורא וזה מדאיג. הדבר החיובי הוא שהעולם מודע לכך".

אתה לא מפחד?

"אני גר באזור שיש בו הרבה יהודים ויש עלינו שמירה מסביב לשעון עוד מלפני המלחמה, כך שאני מרגיש בטוח. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים להיות ערניים ולא ליפול לשאננות. האנטישמיות גוברת בכל העולם כיום. למי שאומר לי שהוא מפחד אני אומר שיש עבורם רק פתרון אחד: לעבור לארץ. מי שגדל וחי בישראל יודע שבטוח יותר להסתובב ברחובות תל אביב בלילה מאשר ברחובות ניו יורק".

יש לך מחשבות לחזור להתגורר בישראל?

"אני מגיע לביקור בארץ לעיתים קרובות, אבל הבסיס שלי נמצא בלוס אנג'לס, משום שהילדים והנכדים שלי כאן. אני לא רוצה שהנכדים יגדלו בלי סבא וסבתא".

איש חסיד היה

בורשטיין, מהכוכבים הגדולים של עולם הבידור והקולנוע הישראלי בשנות ה־70 וה־80 שלנצח ייזכר בתור דמותו האייקונית כ"קוני למל", החסיד השלומיאלי המגמגם שובה הלב, כמו נולד לבמה. "ההורים שלי, פסח וליליאן בורשטיין, היו בין הכוכבים הגדולים בעולם של התיאטרון היידי", הוא מספר. "נולדתי בניו יורק ב־1 ביולי 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, ורק בשנת 1954 הגעתי עם הוריי ואחותי לראשונה לישראל. הייתי בן 8, אז זכיתי לחוות את השנים הראשונות של מדינת ישראל ובמשך עשרות שנים לראות את ההתקדמות שלה, את השינויים שחלו בה".

מכיוון שהתיאטרון היידי הלך ודעך, והוריו היו צריכים לחפש את הקהל שמעוניין לראות הצגות בשפה הנכחדת, הם היו עוברים ממקום למקום, ממדינה למדינה, ולקחו את ילדיהם איתם. "ככה שמאז לא עזבתי את הבמה", הוא אומר בחיוך. "כמה אנשים יכולים להגיד שהם משחקים מעל 70 שנה?".

מה היה מעמד תרבות היידיש בישראל בשנות ה־50?

"ההורים שלי הביאו את המחזמר היידי הראשון לישראל, קומדיה מוזיקלית שהייתה פורצת דרך בארץ אז. ההורים מילאו את האולמות בקהל דובר השפה, אבל מהר מאוד דוד בן־גוריון, ראש הממשלה דאז, דרש שכולם ידברו בעברית מתוך רצון ששפה זו תהפוך לשפה הלאומית. הוא ושכמותו נלחמו ביידיש, והטילו מס מיוחד על העלאת הצגות ביידיש. היו מקרים שהיו מגיעים גורמים מסוימים לנפץ שמשות באולם התיאטרון. בן־גוריון ולוי אשכול דיברו בבית ביידיש אבל לא רצו שזה ייצא מחוץ לכותלי בתיהם. בשנת 1955, כשאבא שלי ראה שלא ייתנו לו להעלות בארץ הצגות ביידיש בקלות – חזרנו לניו יורק, הופענו בכל העולם בהצלחה ובשנת 1962 חזרנו לישראל, לאחר שקיבלנו הבטחה שיחס הממסד השתפר בנוגע לתרבות היידית".

בתור מי שנדד בעולם מגיל צעיר, הייתה לך ילדות נורמלית?

"תגדיר מה זה 'נורמלי'. אם אתה מדבר על ילד שהולך לאותו בית ספר ופוגש את אותם חברים לאורך שנים באזור אחד, אז לא היה לי את זה. אבל מצד שני זה נתן לי 'נורמליות' אחרת, כאדם שספג תרבויות שונות. בכל מקום בעולם אני מרגיש בבית. אזרח העולם. כשהייתי ילד, למדתי בבית ספר בפריז ולמדתי שם צרפתית, אז כשאני מסתובב היום בפריז, אני מרגיש בבית. כנ"ל בישראל ובארצות הברית. אז אני חושב שזה משהו מיוחד".

מה הדבר העיקרי שלמדת מהוריך?

"קודם כל להיות עניו. למרות שהוריי היו כוכבים גדולים וכל העולם העריץ אותם, אבא שלי היה אדם פשוט שמסתכל על כל אחד בגובה העיניים. ההורים אמרו לי: 'על הבמה אנחנו שחקנים כי זה המקצוע שלנו, אבל בבית וברחוב אנחנו בני אדם'. גם אני כזה".

עם שובה של משפחת בורשטיין לארץ היא זכתה לחיבוק ממסדי שלו לא זכתה בעשור שלפני כן: תקליטים ו־15 הצגות מוזיקליות מצליחות ביידיש ואף תפקיד קטן בסרט "סאלח שבתי". "הפעם הראשונה שבה ראו אותי על מסך הקולנוע הישראלי", מציין בורשטיין בערגה. כל אלו הכניסו את המשפחה עמוק אל לב עולם הבידור המקומי.

גיבור, אנטי־גיבור

בשנת 1965 השתנה גורלה של המשפחה, ובפרט גורלו של בורשטיין, שהיה אז בן 20. "שמואל בונים, חיים חפר, דן בן אמוץ, יענקל'ה אגמון ועמיקם גורביץ' ביקשו להפיק בתיאטרון הישראלי מחזמר משירי 'המגילה' של איציק מאנגר וחיפשו שחקנים שישחקו בה", הוא נזכר. "בהתחלה הם פנו לשחקני הבימה, אבל ראו שהם לא מספיק מבינים יידיש ולא מכירים את הניואנסים של התיאטרון היידי, אז הציעו להם את המשפחה שלנו. זה לא היה קל, כי אבא שלי פחד. אבא היה רגיל להצגות מסורתיות, ואילו בונים עמד לביים את המחזמר בצורה מודרנית יותר. בסוף שכנעתי אותו והתחלנו הצגות הרצה".

איך זה התקבל?

"קטסטרופה. הקהל לא בא. אבא שלי נבהל, פחד שנאבד את הקהל. אבל אחרי הצגת הבכורה הרשמית במועדון החמאם ביפו והביקורות המהללות בעיתון – הקהל נהר בהמוניו. זו הייתה מהפכה ששמה את היידיש על המפה. זה הפך לאחד הלהיטים הגדולים שהיו בתיאטרון הישראלי בכל הזמנים. רגע מכונן שבו קיבלו את היידיש כשפה 'רשמית' בארץ ומה ששינה את הגישה לתרבות היידית בכלל".

לאחת ההצגות של "המגילה" הגיעו המפיקים מרדכי נבון וישראל בקר. הם ביקשו לצפות במי שהביקורות כינו "מוטל'ה העילוי" ולבדוק אם הוא מתאים לסרט "שני קוני למל" שהם עמדו להפיק. "שמעתי שהם באולם", מספר בורשטיין. "אמרו לי שהם באו לראות את ההצגה כי שמעו על שחקן צעיר שיכול להתאים לתפקיד הכפול בסרט. אחרי המערכה הראשונה הם באו אל מאחורי הקלעים ובירכו את אבא שלי. 'חכו, אתם תראו אותו עוד פעם במערכה השנייה', אמר אבא שלי. 'אני כבר רוצה לראות אותו ב"שני קוני למל"', אמר מרדכי. באותו רגע ידעתי שאני לא צריך לעשות אודישן, כי הם כבר בחרו בי".

התפקיד הזה, לדבריו, שינה את חייו המקצועיים והפרטיים. "זה הסרט שהפך אותי לכוכב בארץ", הוא אומר. "התפקיד היה חלום עבורי. לא היה שחקן בתיאטרון היידי שלא חלם לשחק ב'שני קוני למל'. זה כמו שהיית אומר לשחקן בריטי שהוא נבחר לגלם את המלט".

הסרט, שהיה מבוסס על תרגום המחזמר היידי של אברהם גולדפדן, גולל את סיפורו של מקס, סטודנט שחוזר לכפר מגוריו ומתאהב בבתו של גביר עשיר. למורת רוחו, הגביר מעוניין לשדך לבתו בחור ישיבה מגמגם וצולע בשם קוני למל, שדומה באופן מפתיע למקס. מרגע זה מתחוללת קומדיה של טעויות. בורשטיין, ששינה בשלב זה את שם הבמה שלו ממוטל'ה למייק, ביצע בסרט גם את השיר המזוהה עימו יותר מכל: "הייתי קוני למל" ("אומרים כי אני אינני אני").

"היה כבוד ענק עבורי, כ'פישר' צעיר להופיע עם אגדות התיאטרון הישראלי כמו אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי, שמוליק סגל ושרגא פרידמן", הוא אומר. "זה סרט שהפך אותי לכוכב כמו שהסרט 'הבוגר' בנה את הקריירה של דסטין הופמן. הקרנת הבכורה התקיימה ביום ההולדת ה־21 שלי בקולנוע הוד בתל אביב. ראו אותו כמעט מיליון וחצי צופים מתוך כשלושה מיליון תושבים שהתגוררו בארץ. מאז ועד היום אני 'קוני למל'".

לא הפריע לך שזו הדמות שהכי מזוהה איתך? הרי ניסית לצאת מתדמית היהודי הגלותי.

"בהתחלה זה באמת הפריע לי, כי רציתי לברוח מהדמות הגלותית, אבל עכשיו אני גאה בה. עד היום ניגשים אליי אנשים, ישראלים במיוחד, ואומרים לי 'גדלנו עליך'. זה משפט שאני שומע כל הזמן, ואני מקבל את זה כמחמאה אדירה. זה כבוד מאוד גדול בשבילי. אם, כשחקן, יכולתי לגרום לאנשים לשמחה – אז עשיתי את שלי. אחרי כל מה שעשיתי בארץ, ועשיתי המון דברים, קוני למל נשאר בתודעה הציבורית. זו הדמות שתרמתי לתרבות הישראלית והיהודית. האנטי־גיבור הזה. דמות חסידית, דתית, שהצליחה לאחד בין כולם".

לאור ההצלחה גילם בורשטיין את דמותו של קוני למל בעוד שני סרטי המשך – "קוני למל בתל אביב" (1976) ו"קוני למל בקהיר" (1983): "הייתה לי מחשבה לעשות פעם עוד סרט של קוני למל, ואמא שלי הציעה רעיון לסרט בשם 'קוני למל בכנסת', אבל החלטנו שיש שם הרבה קוני למלים, כך שזה לא טוב. אני כל כך גאה שיכולתי לתרום את הדמות הזו לתודעה האומנותית בארץ".

באיזה רגע הרגשת שאתה כבר לא עולה חדש אלא ישראלי לכל דבר?

"אגיד לך בדיוק: בשנת 1967, בזמן הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים. התנדבתי להופיע בדרום יחד עם חבריי אורי זוהר, אריק לביא ושייקה אופיר. הסתובבנו והופענו בפני החיילים עד שפרצה המלחמה. אמא שלי מאוד דאגה לי. אחרי המלחמה היא פגשה את אורי, והוא אמר לה: 'גברת בורשטיין, עד עכשיו מייק היה ילד אמריקאי שהגיע לארץ. ברגע שהתחילה המלחמה הוא הפך לישראלי. עכשיו הוא משלנו'. כשאורי אמר את זה לאמא שלי, הבנתי שזהו, אני ישראלי לכל דבר. אי אפשר להופיע בפני חיילים במלחמת ששת הימים ולא להרגיש ישראלי. אחרי המלחמה הופעתי בפני חיילי צה"ל עם האליל שלי, הבדרן והזמר היהודי־אמריקאי דני קיי, וזה היה חלום עבורי. במשך כחודש נסענו להופעות בפני חיילים ופצועי מלחמה, וזה היה אחד השיאים של הקריירה שלי".

לאחר המלחמה כיכב בורשטיין בתיאטרון הקאמרי במחזמר הישראלי "הנסיכה טורנדוט", מחזמר עברי ראשון עבורו בבימוי שמואל בונים עם שירים של אברהם שלונסקי וסשה ארגוב. מכאן ואילך החל לבסס את מעמדו ככוכב בארץ, לגרוף הצלחות ולהיכנס ללב הקונצנזוס הישראלי.
כשאני שואל אותו על פסגות הקריירה שלו, מפרט בפניי בורשטיין את רגעיו היפים ביותר, שמתארים גם את רגעיו היפים של הבידור הישראלי.

למשל כשהוזמן באפריל 1967 להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון ולבצע את השיר "מי יודע כמה", שקטף את המקום הראשון. "זו הייתה אחת הפסגות שלי כזמר", הוא אומר. "חברת CBS החתימה אותי על חוזה והתחלתי להקליט שירים, בהם: 'מיני מקסי', 'נהריה', 'הולו הולו ילדים'".
בסוף 1969 חברת סרטי רול צילמה את תוכנית היחיד הראשונה במדינה ואחת מתוכניות הבידור הראשונות בטלוויזיה – "מי אתה, מייק בורשטיין?", שם הוא אירח שחקנים וידידים כמו שושיק שני וחווה אלברשטיין.

באותה תקופה הוצאת תקליט ביידיש עם חוה אלברשטיין, שזה מעניין, כי הייתם שני זמרי מיינסטרים שהקליטו תקליט בשפה הזו.

"נכון, לא הסתכלנו עלינו כאומני יידיש אלא כחבר'ה ישראלים שמקליטים מוזיקה שהם גדלו עליה, משהו מהשורשים שלהם. זה היה טרנדי אז, גם יהורם גאון הקליט באותה תקופה תקליט בלדינו".

רשימת השיאים של בורשטיין נמשכת, כשב־1969 יצא לסיבוב הופעות עם "המגילה" בדרום אמריקה, וגם הגיע לראשונה להופיע בברודוויי. "זו הייתה ההצגה הישראלית הראשונה שהציגה שם", הוא מדגיש. "לאחת ההופעות הגיעו נציגים מסוכנות השחקנים האמריקאית הגדולה, וויליאם מוריס, והחתימו אותי על חוזה. כך מצאתי את עצמי מופיע בברודוויי במחזה הדרמטי 'Inquest'".

עם שובו לארץ ב־1971 החל בורשטיין להתערות בתעשיית הבידור הישראלית: הוא השתתף לצד מירי אלוני ופופיק ארנון במופע משירי "החומש" של איציק מאנגר, לקח חלק בשלל פסטיבלי זמר וזכה שלוש פעמים במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים עם "היפו היפי" (1977), "שולם ברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1982). ב־1981 השתתף בקדם־אירוויזיון הראשון עם השיר "סביב כל העולם", שסיים במקום החמישי.

במקביל השתתף בסרטים, בהם "הרשלה", "הדיבוק", "סוחרי המוות" וכאמור סרטי ההמשך ל"קוני למל", וכן הנחה בסוף שנות ה־70 את התוכנית "תן הזדמנות", ששודרה בערוץ הראשון. "זו הייתה תוכנית שרצה שלוש שנים, מעין 'כוכב נולד', שנתנה הזדמנות לכישרונות צעירים", הוא אומר. "אחד הכישרונות שקיבלו הזדמנות ראשונה בתוכנית היה ננסי ברנדס, אז עולה חדש מרומניה.

לאורך התקופה הזו גם הופעתי במועדוני לילה כבדרן, בין היתר עם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. זו הייתה תקופה יפה. אני נזכר בחברים שלי, זאביק רווח, יהודה בארקן, יוסי בנאי – הם כל כך חסרים לי, זו הייתה תקופה שהיינו סטארים בלי ראש נפוח. יש עוד כמה מהתקופה שלי שפעילים, יהורם גאון, רבקה'לה מיכאלי, גילה אלמגור, ואני מאחל להם רק בריאות ושנים ארוכות של עשייה".

כיוון חדש בקריירה

באחת ההופעות במועדון הלילה עומר כיאם ביפו ניגשה אל בורשטיין כתבת מהטלוויזיה ההולנדית עם הצעה ששינתה את חייו המקצועיים: "היא סיפרה לי שבהולנד מתכוונים לחגוג את יום העצמאות ה־30 של מדינת ישראל ומחפשים אומן ישראלי לתוכנית טלוויזיה. היא אהבה את ההופעה שלי והציעה לי להגיש תוכנית ספיישל. הסכמתי כמובן. אחרי התוכנית הזו הוצעה לי תוכנית יחיד משלי בטלוויזיה ההולנדית. למדתי הולנדית במיוחד, ובמשך שלוש שנים 'The Mike Burstyn Show' הייתה לאחת התוכניות הפופולריות בהולנד. אירחתי שם גם אומנים ישראלים, כמו רותי נבון וחדוה עמרני".

איך בישראל קיבלו את הצלחתך שם?

"נגעת בנקודה מאוד כואבת. אחרי התוכנית הראשונה בהולנד, שהייתה מאוד מושקעת, מנכ"ל התחנה, שהיה יהודי, אמר לי: 'מייק, אנחנו רוצים לתת מתנה לרשות השידור בישראל'. הוא נתן לי את סליל התוכנית ואמר שהם מאשרים לה לשדר את התוכנית בארץ. הבאתי את זה לחנוך חסון, שהיה אז מנהל מחלקת הבידור בטלוויזיה הישראלית, ואתה יודע מה הוא אמר לי? 'מייק, היינו שמחים לקבל מתנה כזו, אבל לצערי ההומור בתוכנית נאיבי וחלקך בתוכנית הולנדי מדי'. זו הייתה התשובה ולא שידרו את זה. לעומת זאת, הם היו קונים בהרבה כסף תוכניות מאיטליה ומספרד. לקהל הישראלי נתתי גאווה בהצלחה שלי בהולנד, אבל ברשות השידור לא קיבלו את זה. אחרי זה, כשטומי לפיד החליף את חנוך בניהול הטלוויזיה, הצעתי לו גם את התוכנית וגם הוא סירב. זה כאב לי מאוד".

למרות האכזבה, בורשטיין התקבל באהדה כאורח בתוכניות האירוח הכי פופולריות בישראל, ובשנות ה־80 נסע לכבוש את ברודוויי, לאחר שהוזמן להחליף שם את השחקן הראשי במחזמר "ברנום", זוכה פרס טוני. לרזומה שלו נוספו במרוצת השנים עוד מחזות זמר, בהם "ג'ולסון", "ברנשים וחתיכות", "לנסקי", "כנר על הגג", "הרוטשילדים" ועוד.

אף שמקום מושבו בארצות הברית, בורשטיין שומר על קשר הדוק עם התעשייה הישראלית. בין היתר הוא השתתף בסדרות הטלוויזיה "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" מאת שלמה משיח ו"ג'ודה", שיצר ציון ברוך. "ציון צלצל אליי ואמר שהוא גדל על הסרטים שלי", הוא מספר. "הוא הזמין אותי להשתתף בסדרה שלו, וזה היה תענוג גדול עבורי".

אתה לא צמא לאיזה תפקיד נוסף בקולנוע הישראלי?

"לא הייתי אומר 'צמא', אבל אני בהחלט פתוח לאפשרות הזו. הייתי מאוד רוצה לעשות איזה תפקיד טוב בארץ, ויש לי גם כמה תסריטים שכתבתי והייתי רוצה לביים בארץ, אבל אני מחכה לרגע הנכון".

ב־2017, בגיל 72, כתב וביים בורשטיין את סרטו הראשון "אזימוט", בכיכובם של יפתח קליין וסמי שייק. לאחר טבילת אש זו קיבל הצעה קוסמת מנטפליקס – לביים עבורה את הדיבובים עבור סדרות וסרטים מבית היוצר שלה. "כשעבדו בנטפליקס על העונה השנייה של 'פאודה', הם הציעו לי לדבב את התפקיד של עמוס קביליו, אבא של דורון, שגילם בגרסה הישראלית יגאל נאור", הוא מספר.

"המפיקים חיפשו שחקן שגון הקול שלו דומה לקול של יגאל, מישהו שיודע משהו על התרבות הישראלית ושיכול לעשות מבטא ישראלי. הקושי היחיד שהיה לי הוא לדבר בערבית, אבל אחרי עבודה מאומצת הצלחתי לא רע. בהמשך נטפליקס החליטו שכל הסדרות הזרות יזכו לליווי של במאי מקצועי שיעבוד עם המדבבים כדי שהתוצאה תהיה יותר מקצועית. אחרי שהם ראו את 'אזימוט', הם הציעו לי לעבוד איתם כבמאי דיבוב על העונה השלישית של 'פאודה'. מאז תקופת הקורונה ועד היום זה העיסוק העיקרי שלי, ואני נהנה מכל רגע".

בשנה החולפת זכה בורשטיין לפריחה מחודשת בקריירה, כשלוהק לתפקיד ראשי בסדרת הדרמה הקומית הגרמנית "משפחת צוויפלר" (או "הצוויפלרים") מאת דיוויד הדה ובבימוי אניה מרקוורדט, ששודרה ב־2024 ומתעתדת להצטלם לה עונה שנייה. הסדרה עוקבת אחר סיפורה של משפחה יהודית לא מתפקדת בגרמניה המודרנית. במרכז העלילה עומד שמחה צוויפלר (בורשטיין), פטריארך שאפתן המתכנן למכור את אימפריית המעדניות המשפחתית שברשותו. אולם ככל שהעסקה מתקרבת, צפים ועולים סודות אפלים מעברו ברובע החלונות האדומים של פרנקפורט, המערערים את יציבות המשפחה וחושפים את הסדקים שמתחת לפני השטח.

העלילה חושפת את הדינמיקה המורכבת של משפחה יהודית לא שגרתית המנסה לנווט בין מסורת לקדמה ולגשר על הפערים הנפערים בין דורות הצוויפלרים. "הסדרה הזו נתנה לי כיוון חדש בקריירה, היא זוכה לפרסים ולתשבחות ברחבי העולם וזה מדהים", אומר בורשטיין. "יש לי עכשיו אמרגנית חדשה שרוצה שאעבוד יותר בגרמניה כדי לנצל את המומנטום. אני תמיד נהנה ונענה לאתגרים חדשים".

אתה שלם עם כל צעד בקריירה?

"אני שלם לגמרי, מרוצה מאוד מהעשייה שלי. יש לי עוד הרבה דברים להספיק".

אתה כבר בן 80.

"אני לא חושב על הגיל, לא מרגיש ולא מתנהג בגילי. אולי בגיל 90 ארגיש זאת. אמרתי לילדים ולנכדים שלא יעשו מזה עניין גדול, לא מסיבה גדולה או משהו כזה. אחכה עם זה עוד עשור בעזרת השם. כל יום הוא מתנה".

אז מה אפשר לאחל לך לשנים הבאות?

"קודם כל בריאות וחיים ארוכים. שלווה ונחת. להמשיך ליהנות מהילדים שלי, הנכדים, אשתי ציונה, שהיא מתת האלוקים עבורי. הדבר השני שארצה זה יצירה, עשייה ופרנסה. אני מודה על מה שיש ומאחל שהחיים שלי יישארו כך עוד הרבה שנים טובות".