מטעני חבלה ולילות בלי שינה: החיים בחברה הערבית בישראל

"‏המצב השתנה", סרה המשיכה. "פעם היה שאם אצא ואסתובב במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון יכולתי לקבל כדור בטעות. היום זה שונה, היום הפחד שונה, לדוגמה, אם אכנס לשכונה מסוימת, אפילו בתוך היישוב שלי, יסתכלו עליי כאילו אני חשודה".

ואז היא עוצרת ומדגישה: "מפחיד, אפילו להיות בבית שלך זה מפחיד. הם יכולים להיכנס לבית שלי בקלות, וברכב שלי עלולים להטמין מטען חבלה כך שהבית שלי והרכב שלי כבר לא המגן שלי. לאיזה מצב הגענו אם אנחנו מתגעגעים לירי? מהירי עברנו למטענים".

"‏הפחד מהרצח הבא, זה שאני מפחדת לשמוע על מישהו שנרצח שאני מכירה, אם זה יתקרב למעגלים שלי אז אנחנו נהיה בבעיה רצינית. היום דווקא אנשים שאתה לא מצפה שהם ירצחו – נרצחים. ואתה לא יודע שהם בתוך מעגל הפשיעה רק כי הוא חבר של מישהו או קרוב משפחה של מישהו שהיה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון".

המציאות שסרה מתארת היא בלתי נסבלת עבור מחנכת צעירה: "‏זה משפיע על ההתקדמות שלי והמחשבות שלי. במקום שאתעסק בלהשקיע בעצמי ובחניכים שלי אני מתעסקת בפחדים שלי. מתעסקת בדבר בסיסי שהוא ביטחון. למה אני מתעסקת בזה במקום ללמוד שפה חדשה? זה לא מקדם אותי".

"חסרים לנו כלים בחברה הערבית לבני הנוער. הפחד שלי זה שהם התרגלו, שיגיעו לשלב שהם לא מופתעים ממה שקורה ויצטרפו לתוך מעגל הפשיעה. אני מנסה לעשות את כל המאמצים שיהיו במקומות הנכונים, וכל כולי תקווה שבמאמצים ובעשייה הם יהיו במקום אחר. אני מרגישה אחריות לא לשתוק ולא לתת לרעש להפוך לשגרה".

על המשטרה היא אומרת כי "המשטרה צריכה להיכנס לכל המשפחות פשע שיש להם נשק בבתים, להרחיק ולפרק את נשקם ולתת עונש לעבריינים. הענישה חסרה. רוצחים היום לא דופקים הם עושים מה שבא להם. אין להם פחד, אין אף אחד שמרתיע אותם. אם הייתה התערבות מצד המדינה היינו במקום אחר".

"‏אם מישהו יהודי נרצח, תוך שעתיים המשטרה מזהה את הרוצח ומביאים אותו לענישה. אצלנו זה לא קורה. אנחנו רואים את ההבדל בפיענוחים בין רצח יהודי לערבי, והמאמץ בפיענוח הוא שונה".